Seret.co.il - חדשות טלוויזיה :: סיכום עשור: הסדרות הטובות של העשור

העשור השני של המאה ה-20 מגיע לסיומו ברחבי העולם, וכך גם בטלוויזיה. אנחנו מסכמים עשור טעון במיוחד מבחינה פוליטית ותרבותית, שהטלוויזיה שלו משקפת את הדינאמיות ותחושת השיגעון שבו ללא ספק. העשור הזה בפוליטיקה הוא העשור של טראמפ ודומיו, העשור בו משבר האקלים התחיל להגיע לראש סדר היום. העשור בו השלווה של העולם והמערכת כפי שאנו מכירים אותה הניאו-ליברליזם, הגיעה לסוף, ואלטרנטיבות רדיקליות יותר מימין ומשמאל עלו לפני השטח. יותר מכל, זה עשור בו הרגיש שאין יותר במה להיאחז, וטבעי שהטלוויזיה של העשור שיקפה רגשית את השוק הזה.

ברשימה זו נסתכל על 13 סדרות, בסדר עולה מבחינתי של איכות וחשיבות. כשמסתכלים על הרשימה, ניתן בהחלט לראות סגנון או אלמנט משותף של תחושת טירוף והתמוטטות מובהקת, ואני לא חושב שזה רק הטעם המוזר שלי בסדרות. חובה להזכיר לפני שנתחיל את "משחקי הכס" ו"סיפורה של שפחה" שהן חשובות בהגדרת העשור אבל מצד שני לא באמת טובות כמו שמספרים לכם. כנ"ל ל "ריק ומורטי".

13. אורי ואלה

"אורי ואלה" היא סדרת אנתולוגיה ישראלית, טרנד בולט בטלוויזיה של העשור האחרון, והיא מספרת על אבא ובת (שלמה בראבא ודינה סנדרסון, מיוצרות הסדרה). היא עוברת בין נקודות מבט של דמויות ומראה לנו כך מגוון של פרספקטיבות רעננות כתובות היטב. לכאורה זו עוד דרמה קומית פשוטה ומהנה, אך זו סדרה שפשוט כל אלמנט בה פחות או יותר מושלם - מהצילום, דרך המשחק ועד הדיאלוגים המבריקים.

12. פארגו

עוד סדרת אנתולוגיה, אבל הפעם כזו שלוקחת עונה להתמקד בכל סיפור, "פארגו", המבוססת רופפות על סרטם באותו השם של האחים כהן, היא סדרה מבריקה ממש כמו הסרט עצמו, אם כי באופן שונה לחלוטין. "פארגו" היא דרמה של ניואנסים, שלא יוצרים כמוה בטלוויזיה כמעט בכלל, יצירת אינדי מטורפת שאיכשהו הגיעו אליה כוכבי איי-ליסט שוב ושוב. העונה האחרונה מתעסקת באופן פחות או יותר ישיר ברעיונות מרקסיסטיים מהפכניים, אבל מה שמשקף אף עוד יותר טוב מכך את תחושת הפירוק האידאולוגי שהזכרתי היא האלימות הגרוטסקית שמבצבצת יותר ויותר בטלוויזיה מהעשור הזה. אנחנו רואים בדרמות סדרתיות יותר דם, "גור" ואלימות בוטה וקשה. אם בשנות ה-2000 האלימות האינהרנטית לאופן שהחברה שלנו בנויה הייתה מתחת לפני השטח לרוב, בבדיחות או מוצנעת, כאן האלימות כבר עולה על גדותיה ואי אפשר להתעלם ממנה- בין אם זה טראמפ או ההפיכות האלימות בדרום אמריקה או טחינת איברים ב"פארגו". אין יותר מה להסתיר.

11. לגיון

"לגיון" היא אחת הסדרות האלה שבקושי מדברים עליהן כשהן באוויר, אבל הן כנראה יתפסו חלק ניכר מהשיח של תיאורטיקנים והיסטוריונים של טלוויזיה בעתיד. יוצרה, נואה האוולי, יצר גם את "פארגו", אבל זהו ללא ספק ה"מאגנום אופוס" שלו. הוא הגדיר את עצמו ואת עבודתו על הסדרה ביהירות רבה כ"קובריק, אבל פחות משעמם" ואני בכנות לא יכול להגיד שהוא טעה. "לגיון", שמספרת על המאבקים הפנימיים והחיצוניים של מוטנט רב עוצמה בשם דייויד מול שד עתיק בשם פארוק, ועל בני הברית שהוא צובר, היא יצירה בעלת עומק אינטלקטואלי עמוק המושפעת מתיאוריה פסיכואנליטיקאית ושאלות על טוב האדם ועל נפשו, אבל יותר מכך היא פשוט ממש כיפית. באמת, כבר המון זמן לא ראיתי סדרה שקולעת באופן כל כך מושלם למה שכיף, ועושה זאת דרך שילוב מושלם בין הקאמפי, הביזארי והרציני. אם משהו משקף את תחושת הבלבול של העשור, וכן את היופי בכאוס הזה, זה הטירוף המושלם והכיף הטהור שסביבו ב"לגיון". עבודת המשחק פה מרשימה במיוחד, במיוחד של דן סטיבנס בתפקיד הראשי וכן של אוברי פלאזה בתפקיד האנטגוניסטית.

10. האמריקאים

אם נסתכל על זה כמו היסטוריונים משעממים, "האמריקאים" יכולה לסמל את תחילת פירוק האידאולוגיה השמרנית ששלטה בטלוויזיה בעבר. במבנה המזכיר כמעט סיטקום משנות השישים- זוג נשוי בפרבר אמריקני, עם טוויסט- הם מרגלים רוסיים, נבנתה דרמת ריגול מותחת ומרשימה. הסדרה הזו של ג'וזף וויסברג היא אחת הדרמות האהובות ביותר על ידי מבקרים וקהלים כאחד, ומגיע לה ללא ספק מקום ברשימה.

9. ברוקלין תשע-תשע

"ברוקלין תשע-תשע" היא סדרה שמרנית למדי בנוף של טלוויזיה חתרנית הרבה יותר. מדובר בסיטקום נוסף של היוצר מייק שור ("מחלקת גנים ונוף"), על תחנת משטרה בניו יורק ודמויותיה האהובות. מבחינה ערכית, הסדרה מתפקדת בעיקר כדי להגיד כך: משטרת ניו יורק, אחד הגופים השנואים והשמרניים ביותר בארצות הברית, היא בעצם מוסד ליברלי של פרוגרסיה. כאן לומדים מטעויות, כאן יש נשים ומיעוטים, איזה יופי. מרביצים מהצד לעניים ולשחורים, אבל עזבו. אז כל זה בעיה בשבילי, אבל מה? היא פאקינג מצחיקה. וכתובה ממש טוב. ואנדי סמברג ממש צ'ארמר בתפקיד הראשי. אז איך אפשר שלא לאהוב אותה?

8. ויפ

"ויפ" היא אחת הסאטירות הפוליטיות הכי טובות שהגיעו למסך הקטן, נקודה. יצר אותה הסאטיריקן ארמנדו ינוצ'י, והיא מספרת את קורותיה של סגנית הנשיא סלינה מאיירס, המגולמת על ידי ג'וליה לואיס דרייפוס הגדולה ("סיינפלד"), ועל הצוות סביבה. הסדרה גרמה לי לצחוק בקול הרבה יותר מכל סדרה אחרת ברשימה, וההומור המביך מתודלק על ידי אנרגיה מאנית תמידית, כשהמצלמה והצופים מלווים בכסיסת ציפורניים את סדר היום המתיש והמגוחך עד כדי דמעות של הדמויות, שלעולם לא מפסיק. הסדרה מקבילה אולי ל"מחלקת גנים ונוף" מהעשור הקודם, גם היא על פוליטיקה אמריקנית, אם כי בהתאם לרוח התקופה- "ויפ" הרבה פחות אופטימית, והמסר חד הרבה יותר: השיטה, לעומקה, היא מגוחכת לחלוטין.

7. אטלנטה

"אטלנטה" היא דרמה פסיכדלית מבית היוצר של הראפר/קומיקאי/שחקן/תסריטאי דונלד גלובר, הידוע גם בשמו "צ'יילדיש גמבינו". אם משהו אומר "משבר" זה "אטלנטה". זו סדרה מספרת על אוכלוסייה שבמשבר תמידי. בהומור פרינג'י ושפה ויזואלית חדה, גלובר מפתח פה יצירה מופשטת ומרשימה, פוליטית וחשובה כמעט כמו שהיא אישית ומרגשת.