ביקורות סרטי נטפליקס: ויוו, הנחיל, דוכן הנשיקות 3

ויוו

מבקר: דניאל עמיר

יש משהו ביכולות הכתיבה והיצירה של המוזיקאי/מחזאי/זמר/שחקן האמריקאי-פורטוריקני לין מנואל מירנדה שגורם לכל נושא בו הוא מתמקד – יהיו אלו חוויות ייחודיות למוצאו או היסטוריה אמריקאית נשכחת – להישמע קליט וחדיש אך באותו הזמן מוכר. זה מה שגרם למחזותיו להיות להיטים בברודווי ומחוצה לה, לאדפטציות קולנועיות למחזותיו (שנה שעברה עם התיעוד של "המילטון" והשנה עם העיבוד הכושל קופתית ל"שכונה על הגובה) ולאולפנים רבים לרצות ולגייס אותו לעבודה משותפת ("מואנה", "מרי פופינס חוזרת" ובקרוב "אנקנטו", "חומריו האפלים" ו-"תרגיע"). אך כישרון וחינניות בצד, הסוד של מירנדה תלוי מאוד גם באיכות הפרוייקט עליו הוא עובד. נראה שאולפני "סוני" לומדים זאת על בשרם בימים אלו, כשלהיט האנימציה החדש שלהם ושל "נטפליקס", "ויוו" ("Vivo"), שמככב בטבלת הנצפים ביותר בפלטפורמה במשך כשבועיים ושאותו הגה מירנדה וכתב לו את השירים, אמנם מרגיש כמו חוויה אמיתית לאורך חלקיו הנכבדים, אך נשכח באותה המהירות שהגיע לאחר סיומו.

"ויוו" הוא סיפורו של קינקג'ו (דביבון לופת, יונק דמוי קוף הייחודי לדרום ומרכז אמריקה ומכונה גם "דוב הדבש") קטן וחמוד באותו השם (בקולו של מירנדה) שמופיע מדי יום יחד עם בעליו – המוזיקאי הזקן אנדרס (נגן "בואנה ויסטה קלאב" חואן דה מרקוס גונזלס) בכיכר העיר הקטנה שבקובה. ויוו מאושר משותפותם הפורייה, אך כשאנדרס מקבל מכתב משותפתו לשעבר ומושא אהבתו הלא ממומש, הזמרת המפורסמת מרתה (גלוריה אסטפן), המזמינה אותו להצטרף להופעתה האחרונה במיאמי, המוזיקאי רואה בכך הזדמנות סופית להתאחד עם אהובתו ולהתוודות על רגשותיו אליה דרך שיר ישן שכתב עבורה.

ויוו, שנרתע מעט מתכניתו של בעליו, נאלץ לצאת למסע לעבר העיר הגדולה בפלורידה בכוחות עצמו לאחר שאנדרס הולך לעולמו בפתאומיות. אליו מצטרפת אורחת לא רצויה ממש – אחייניתו הרחוקה של אנדרס, היתומה מאב גבי (ינאירלי סימו), שאוהבת להרעיש ובעיקר לבלבל את עצמה לדעת – ויחד ילמדו השניים להתגבר על אפיונם המנוגד ולהתחבר עבור יקיריהם שאינם כבר כאן. אחריהם עוקבים במרץ רוזה (זואי סלדנה), אמה הדאגנית של גבי וחברותיה לשבט הצופים, שמתנהגות כמעין גרטה ת'ונברג על ספידים.

המוזיקה של מירנדה מתורגמת לצורה ויזואלית מהממת בסרט, ומשלבת בין אנימציה ממוחשבת לבין אנימציה קלאסית ססגונית וצבעונית, שנראית כאילו נשלפה מסרט מצויר של שנות ה-40. מיותר לציין שגם עיצוב הדמויות חכם ויצירתי והופך את הדמויות שהסרט רוצה להבליט לזכירות ביותר, אך מה מכשיל במעט את "ויוו"? התסריט – שנכתב ע"י עמיתתו הוותיקה של מירנדה, קיארה אלגריה היודס (שעל פי ספרה ביסס המוזיקאי את מחזהו "שכונה על הגובה"), ופיטר ברסוצ'יני (סדרת "היי סקול מיוזיקל"). הוא נדמה כמישמש של מספר רעיונות וסרטים שכבר נמצאים בינינו – בין אם הססגוניות המוזיקלית של "קוקו", המסרים המכילים של "זוטרופוליס" או האווירה הקהילתית שיצרו מירנדה והיודס בעבודותיהם הקודמות. כך נותר "ויוו" המסכן כמשהו שכבר ראינו בעבר, וכזה שיישכח זמן לא רב לאחר מכן. במאי הסרט, קירק דמיקו (סרטי "הקרודים"), מנוסה בעבודתו ויודע לרקום חוויה מהנה, אך כזו שעוקבת אחרי כמה צעדים תבניתיים של ממש. עם זאת, יש לציין לחיוב את הנרמול של שימוש בשפה מעורבת בסרט – במקרה זה אנגלית-ספרדית – שהיה נוכח גם ב-"קוקו" ו-"לוקה" (שם הדגש היה על איטלקית) של פיקסאר וכמובן בשאר עבודותיו של מירנדה. כך קהילות מסוימות אינן רואות את עצמן רק כמיוצגות על המסך הגדול, אלא קהילות אחרות לומדות אט אט שהשוני ביניהן לבין אלו שבהן הן צופות אינו כזה גדול.

[*]

הנחיל

מבקרת: יעל מאורר

"הנחיל", סרט הבכורה של הבמאי ג'וסט פיליפו, הוא סיפור על משפחה והישרדות כלכלית. בשנים האחרונות התאבדו בצרפת מאות חקלאים, יותר מבכל מגזר אחר, בשל בעיות כלכליות. החקלאות המסורתית שפרנסה חלק ניכר מהצרפתים התקשתה, בדומה למצב אצלנו, לעמוד בתחרות של שווקים חיצוניים וזולים יותר. התוצאה הייתה קשה והחקלאים הצרפתיים נאבקו למצוא דרכים חדשות ויצירתיות להמשיך ולהתקיים. "הנחיל" מספר סיפור של משפחה כזאת, שבה האב, שאינו נוכח על המסך, מת "יחד עם העזים שלו". אולי נרמז כאן על התאבדות בשל מצב כלכלי. האם, בתה ובנה הצעירים מגדלים בחממות חגבים, שאותם צולים או טוחנים ליצירת קמח. אבל החגבים אינם מתרבים בקצב הרצוי. בדרך מקרה, מגלה האם שאפשר להזין אותם בדם, ומכאן העלילה רק מסתבכת.

סרטי אימה שבהן בעלי חיים "תמימים" או צמחים, הופכים לפתע לצמאי דם רצחניים נפוצים למדי. פרשנות אפשרית היא ביקורת על כוחו המשחית של הקפיטליזם שפוגע גם באנשים טובים וישרים והופך אותם למפלצתיים. ב-1978 סרט אמריקני בשם זהה, "הנחיל", תיאר השתלטות דבורים אפריקניות רצחניות על ארה"ב שגורמות לפינוי של ערים מרכזיות. הסרט הצרפתי העכשווי שואל את הדימוי של הנחיל הקטלני אך משתמש בו לצרכים אחרים. במקום סיפור על הרס גלובלי, הוא מספר סיפור מקומי ומשפחתי על הדרכים בהן מאבק הישרדותי יכול להפוך אנשים למפלצות ולזרוע הרס במשפחתם ובסביבתם. גיבורת הסרט היא אם שנאבקת להאכיל את משפחתה ותעשה הכול כדי לעמוד ביעד שהציבה לעצמה. חציית הגבולות המוסריים מתרחשת כמעט מבלי משים, והאם מתעלמת מכל אותות האזהרה בדרך להצלחה כלכלית בכל מחיר.

בגילומה המשכנע של סוליאן בראהים, אנחנו חווים את ההתמוטטות המוסרית שלה. למרות שזהו סרט אימה, ויש בו בהחלט סצנות מעוררות סלידה, הוא אינו גולש לגועל לשם גועל. האימה בסרט נובעת יותר מהתחושה שמשהו נורא עומד לקרות וההבנה שאפשר היה לפעול אחרת לו רק היו הדמויות שומעות זו לזו ומשתפות פעולה. הרובד הריאליסטי של הסרט הוא בתיאור חיי היום יום של המשפחה הקטנה הזאת. הבן הצעיר מתעניין, כמו אמו, בחגבים, אבל אינו חולק את הסוד שידוע לו עליהם. אחותו הגדולה מגוננת עליו ומשמשת כאם חלופית. גם ניצני סיפור אהבה יש כאן בין האם לבין החבר היינן שמנסה לעזור בכל דרך אפשרית.

בממד הסמלי, נחיל הארבה, אותם חגבים שמתכנסים יחד לכדי ישות אחת, מאיימת ורצחנית, נתון לפרשנויות שונות. כך למשל, באחת מהסצנות יושבים הבת והחבר שלה ליד ה"חממות" של החגבים ושומעים קולות שיוצאים מהן. החבר אומר ש"הם צורחים". מכיוון שחגבים אינם צורחים, אבל חיות משק אחרות שנשחטות ודאי כן, אולי יש כאן רמז על הדרכים בהן האדם פוגע ביצורים אחרים על מנת להזין את עצמו. לעומת זאת, החגבים (במציאות ובסרט) הם קניבלים. אולי יש כאן דווקא אמירה על קניבליזם, על השמדה עצמית, על ההרס שגורמים אנשים לעצמם. כמו בהרבה סרטי אימה, השאלה שנשאלת היא לגבי טיב המפלצתיות: מיהי המפלצת? מהו המעשה המפלצתי? האם האדם הוא אדון הבריאה או שמא הוא רק אלמנט אחד בתוכה, שתפקידו להשתלב בטבע ולא להרוס אותו?

דוכן הנשיקות 3

מבקר: מישאל רוברט

השבוע יצא בנטפליקס הסרט השלישי בסדרת הסרטים הפופולרית "דוכן הנשיקות". בסרט זה, אל (ג'ואי קינג) ונואה (ג'ייקוב אלורדי) ממשיכים בזוגיות שלהם, וכמו בסרט הקודם, נתקלים בקשיים ומכשולים. הוריהם של נואה ולי (ג'ואל פלין), שהוא גם החבר הטוב ביותר של אל, מודיעים להם שהם מוכרים את בית החוף, ונותנים להם לגור בו למשך הקיץ על מנת שיעזרו להם במכירה. מכיוון שזהו הקיץ האחרון בבית החוף, ולפני עזיבתם לקולג', האחים נואה ולי יחד עם אל מחליטים לנצל את הקיץ האחרון ליצירת חוויות בלתי נשכחות.

מוטיב שהופיע בשני הסרטים הראשונים, וחוזר גם כאן, הוא רגשות האשמה של אל בנוגע ללי. לי מוצג שוב ושוב כילד עדין שנפגע מכל דבר, ושעל הסובבים אותו לשמור עליו ועל רגשותיו. הסרט פותח בהחלטה של אל ללמוד עם נואה בהרווארד במקום עם לי בברקלי. לאחר מכן, במשך כל הסרט אל נאלצת לפצות את לי ומקריבה מעצמה על מנת לרצות אותו. לי נותר דמות ילדותית ללא עומק, כמו בסרטים הקודמים.

מהבחינה של אל ונואה, מערכת היחסים שלהם מקבלת את אותה עלילה כמו בסרט השני, כאשר אותן דמויות חוזרות ומציפות קנאה בשניהם. קלואי, ידידתו הטובה של נואה, עוברת לגור איתם וגורמת לאל לקנא. מרקו מהצד שני, פוגש באל במקרה ומתחיל לחזר אחריה כשהוא מבחין בסדקים בינה לנואה. מהבחינה הזו, הסרט מרגיש ממש כמו שחזור של הסרט הקודם, עם אי הבנות שמובילות לטעויות משני הצדדים.

"דוכן הנשיקות 3" הוא סרט מהנה לדמי שמעביר את הזמן בכיף, אך ישנה הרגשה כי העלילה ממוחזרת מדי, עם אותן בעיות ודמויות ששבות שוב ושוב. בנוסף, ההומור בסרט אינו מוצלח יתר על המידה, עם בדיחות ילדותיות ודיאלוגים שרחוקים מלהיות מושחזים. אך למרות הכל, הדמויות המוכרות עדיין מחממות את הלב, והסרט יהנה את חובבי הז'אנר הצעירים שרוצים לצפות בקומדיה רומנטית קלילה.