Seret.co.il - חדשות טלוויזיה :: סבנה

חטיפתו של מטוס סבנה ב-1972 על ידי ארגון ספטמבר השחור ושחרורו בידי סיירת מטכ"ל הוא אחד האירועים שרק חיכו לשחזור קולנועי מהימן. הדוקו-דרמה "סבנה", ששודרה אמש בערוץ 22 ומועמדת לפרס אופיר בקטגורית הסרט התיעודי, משחזרת את אירועי החטיפה בהצלחה חלקית תוך שילוב בין קטעי ראיונות דוקומנטריים עם הנפשות הפועלות יחד עם סצינות מבוימות המתארות את המתרחש על המטוס.

ראשית יש לברך על הפקת סרט ישראלי במיוחד לטלוויזיה. מאז ימי "ראשון בדרמה" הטובים של ערוץ 3 לפני יותר מעשור שהפיקו יצירות בלתי נשכחות כ"יוסי וג'אגר" ו"מבצע סבתא", זכו סרטי הקולנוע הישראלי לעדנה מחודשת, אולם נזנחה הפקת סרטים ישראליים במיוחד למסך הקטן. בימים בהם הפריים טיים של ערוץ 22 מלא בתכניות ריאליטי שירה ובישול שונות, זה מרענן לראות הפקת מקור מושקעת למדי כעוגן השידורים המרכזי בערב.

סרטם של במאי הטלוויזיה רני סער ("זגורי אימפריה", "עספור") ומשה זונדר (מכותבי הסדרה "פאודה") מנסה להציג תיעוד ליניארי ואובייקטיבי של המתרחש על המטוס מרגע החטיפה ועד לחילוץ הנוסעים. סער מעניק במה שווה לעדויותיהם של בכירים במבצע החילוץ כבנימין נתניהו, אהוד ברק, שמעון פרס ועוזי דיין (שבאופן מפתיע או שלא הפכו לעוגן מרכזי בשדרת ההנהגה הישראלית) לצד עדויות של חוטפת המטוס תרזה לסה ונציג אש"ף.

[*]

סער מנסה לייצר הזדהות גם עם הצד של החוטפים ולהציג את תרזה ובעיקר את מפקד פעולת החטיפה, עלי טהא אבו סניינה, על צדדיהם האנושיים והרכים יותר. הבעיה בהצגה אובייקטיבית לכאורה זו היא שקשה ליצור איזון בין טרוריסטים שמוכנים להרוג חפים מפשע לצורך הגשמת מטרתם ורואים בכל אזרח אחראי על מדיניותה של מדינת ישראל לבין החטופים עצמם. כאשר תרזה לסה מתוודה בסיום הסרט כי היא מתחרטת שלא פוצצה את המטוס, כל הסצינות שהציגו אותה על צדדיה האנושיים מתגמדות ומאבדות ממשמעותן.

לצד זאת על אף שלא נעשה ניסיון להאדיר את חיילי סיירת מטכ"ל ופעולת החילוץ מוצגת על חסרונותיה ועל צדדיה המשעשעים (כלוחם מטכ"ל שחייב לעשות את צרכיו רגע לפני פתיחת הפעולה), עדיין יש רושם שעל אף כוונת יוצרי הסרט, כפי שהם ביטאו אותה, ליצור סרט שיקרא תיגר על סיפור הגבורה של חיילי הסיירת, במקרים רבים הוא נראה כמסמך שמרומם ומפאר בעיקר את ראש הממשלה, שמוצג בסרט באור חיובי כפי שלא זכה לו בתקשורת מזה זמן רב.

העדויות של הצדדים המשתתפים הן הצד החזק בסרט אך למרבה הצער החלק המתוסרט לוקה במשחק בעייתי של מרבית הדמויות, בדיאלוגים לא אמינים ודידקטיים ובתחושה כללית של סרט טלוויזיה סביר משנות ה-80. למרבה המזל האירועים עצמם הם מספיק מעניינים ומותחים, כך שעל אף מכשלותיו הסרט מצליח לרתק לאורך מרבית דקותיו וגם אם הוא אינו יותר ממוצר טלוויזיוני סביר, הוא עדיין מהווה מודל לאופן בו ניתן לגוון ולהרחיב את התכנים הטלוויזיוניים המוצגים בפריים טיים.