תוצר מלכותי: 5 סדרות בריטיות שעברו למסך הגדול

בוראט

אולי הדמות שהכי מזוהה עם זרות באמריקה ואיך מקום כזה משפיע על התקבלות לחברה הסגורה הזו הגיעה בכלל ממקום סגור לא פחות – סדרה בריטית ב-Channel 4. בשנת 2000 עלתה סאטירה קטנה וביזארית על מסכי הטלוויזיה הבריטיים בשם "המופע של עלי ג'י" בה שלוש דמויות – עלי ג'י, "וונאבי" ראפר לבן וחסר מודעות; בוראט סגדייב, עיתונאי קזחי ללא גבולות; וחובב האופנה האוסטרי ברונו גהרד – הם ראיינו דמויות פוליטיות חשובות וסלבריטאים והכניסו את השאלות המביכות, חסרות המודעות והקשות ביותר שניתן לשאול תחת מסווה של ראיון עיתונאי רציני.

מאחורי כל זה עמד בחור צעיר ויהודי שכמה שנים מוקדם יותר סיים תואר ראשון מכובד בהיסטוריה באוניברסיטת קיימברידג' – ובמהרה מצא את עצמו באור הזרקורים. "תכנית המתיחות" הסאטירית, שחשפה את פרצופם האמיתי של נבחרי הציבור שלנו ואלו אותם אנו מעריצים, הפכה ללהיט (ובמקביל, לשערורייה), ושנתיים לאחר שעלתה – עשתה את המעבר הראשון למסך הגדול עם "עלי ג'י – הסרט". אך בעוד "עלי ג'י" המציא עלילה קולנועית לדמות הראשית והפגיש אותה עם שחקנים בריטיים נודעים בתפקידים מגוחכים, ברון-כהן רצה לחזור למקורותיו המוקומנטריים.

כך, בא לעולם אחד הסרטים הפופולריים ביותר של שנות ה-2000 – "בוראט". סרטו חסר הרסן של ברון-כהן הפגיש את בוראט הגזען והבור, שנשלח ליחצן את קזחסטן בארה"ב, עם פעילות פמיניסטיות, צועדים במצעד הגאווה וחברי קונגרס רפובליקנים (תמה מתמשכת אצל ברון-כהן) – ומצליח להביך את כולם, ואותו, באותה המידה. מאז, "בוראט" הספיק להסתבך עם האומה הקזחית האמיתית, לעבור מספר תביעות, לזכות בגלובוס הזהב ולהיות מועמד לאוסקר וליצור סרט המשך 15 שנה מאוחר יותר, רק כדי לשחזר את אותו ההישג.

סרטי מונטי פייתון

סרטיהם הגדולים של חבורת הקומיקאים הבריטית "מונטי פייתון" ("הגביע הקדוש" מ-1975, "בריאן כוכב עליון" מ-1979 ו-"משמעות החיים" מ-1983) לא הגיעו מרעיונות או מדמויות שהוצגו קודם בטלוויזיה, אלא היו מקוריים לחלוטין – ועדיין, ללא תכנית המערכונים שהקפיצה את החבורה לפרסום הרב שקיבלה, "הקרקס המעופף של מונטי פייתון", אף אחד מאיתנו לא היה מצטט את "האבירים שאומרים 'ני!'" או מזמם את "Always Look on the Bright Side of Life".

בשלהי שנות ה-60, שישה חברים שהכירו זה את זה דרך לימודים משותפים באוניברסיטה או דרך תפקידים קטנים בתכניות שונות, רצו להביא את סוג ההומור האחר שלהם – שייצג את האבסורדיות והחופשיות שעניינה את דור הבייבי-בום – לטלוויזיה הבריטית השמרנית. כך ג'ון קליז, אריק איידל, טרי גיליאם, טרי ג'ונס, מייקל פאלין וגרהאם צ'פמן מצאו עצמם בתכנית מערכונים ביזארית, מתחכמת, חסרת פאנצ'ים ברורים ומלאה בקטעי מעבר מונפשים. התכנית, שנעה בין מערכונים על תוכי מת לבין אלו על האינקוויזציה הספרדית, הייתה קשה לעיכול לא פעם לממשל הבריטי (שצנזר לא מעט ממנה), אך נותרה פופולרית ביותר בבריטניה. אחרי שהתכנית בוטלה סופית ע"י ה-BBC, הפייתונים רצו להמשיך ולעשות את מה שהם אוהבים, רק על המסך הגדול. כך, עם עשרות בעיות הפקתיות ותקציביות, חיכוכים בין חברי הקבוצה ומספר מעריצים מפורסמים שהתנדבו לסייע (את הפקת "הגביע הקדוש" מימנו חברי "לד זפלין" ו-"פינק פלויד" ואילו את "בריאן כוכב עליון" – ג'ורג' האריסון) – הגיחו לעולם, תוך פחות מ-10 שנים, שלושה סרטים שהפכו לקאלט והפכו את "מונטי פייתון" מחבורת מוזרים שמוכרת בלונדון רבתי, לשם ידוע בכל העולם והשראה למאות קומיקאים, עד ימינו.

המלאך

בעבור רבים, רוג'ר מור הוא ג'יימס בונד האולטימטיבי, אבל בשביל לא מעט אנשים הוא לא פחות סיימון טמפלר מאשר שהוא ג'יימס בונד. מ-1962 עד 1969, מור גילם בטלוויזיה הבריטית את "המלאך" ("The Saint")- מעין "רובין הוד" מודרני, העוזר לאלו שהחוק אכזב אותם, גם אם הדברים שהוא עושה אינם בהכרח חוקיים. טמפלר התבסס על דמות ספרותית באותו השם, שהתפרסמה לראשונה ב-1928 וזכתה בשנות ה-30 וה-40 לכמה סרטים קצרים בכיכובה, אך פרסומה האמיתי הגיע עם תחילתה של התכנית הבריטית - שהפכה לכה פופולרית, עד שהיא נמכרה לשידור בארה"ב (מהלך נדיר בשנים אלו), הובילה לרווחים כוללים של 350 מיליון פאונד וגרמה למשפחת ברוקולי – מפיקי ג'יימס בונד – להציע למור את התפקיד הנחשק, לו הוא סירב מספר פעמים עד לראשית שנות ה-70. הסדרה זכתה גם לרימייק עם ואל קילמר מ-1997 שהפך ללהיט בינלאומי ושמר על מורשת "המלאך" חיה.

מישהו מטפל בך?

המילה קאלט נזרקת לאוויר לא פעם, אך יש כמה תוצרים שבאמת ראויים למונח הזה – הסיטקום הבריטי "מישהו מטפל בך?" ("Are You Being Served?") לחלוטין ראוי לכך. "מישהו מטפל בך?" עסק בעובדים השונים והמשונים בקומת הבגדים וההלבשה התחתונה לגברים ונשים בחנות הכלבו "האחים גרייס" – כולם מוקצנים, אקסצנטריים ופונים זה לזה בתוארי הכבוד גם אחרי שעות העבודה: מנהל הקומה קפטן פיקוק היהיר; גברת סלוקומב, שמגיעה לעבודה כל יום עם צבע שיער אחר וטוענת כי כל עובדי הקומה הציעו לה בשלב זה או אחר נישואין; מר האפמריז הצבעוני, שגר עם אמו שעובדת בקולנוע סקס; מר גרייס הצעיר, אחד מבעלי החנות הקשישים, שלוקה בליבו כל פעם שרואה מראה חושפני, ועוד ועוד.

דרך שימוש ברמיזות מיניות ברורות, שילוב תמות גאות והצגת דמויות מגוחכות מהמעמד הגבוה, "מישהו מטפל בך?" ביקרה מדי פרק את השמרנות הטבועה בחברה האנגלית. עדיין, למרות נושאיה האנגליים ביותר, התכנית הפכה לפופולרית גם מחוץ לגבולות בריטניה, ובייחוד בארה"ב ובישראל (מה שהוביל לספין-אוף זמן לא רב לאחר מכן), כשרבות מדמויותיה הפכו לאייקוני גייז.

המעבר לקולנוע נראה ברור. הסרט "מישהו מטפל בך?", שיצא ב-1977, החליט לקחת את עובדי הכלבו הצבעוניים לקוסטה פלונקה האקזוטית, בעוד הקומה האהובה עליהם משופצת. עם זאת, למרות שהפופולריות של הסדרה סייע לסרט להפוך ללהיט זמני, אותן בדיחות שעבדו כה טוב על מסך הטלוויזיה לא היתרגמו טוב לקולנוע, והעיבוד הקולנועי של הסדרה זכור כדוגמה להבדל המשמעותי בין שני המדיומים.

טראפיק

"טראפיק" הייתה מיני-סדרה, שעלתה ב-1989 ל-" Channel 4" ועסקה בכל שלבי סחר הסמים הגואה בבריטניה – מהליכי ייצור הצמחים באפגניסטן ופקיסטן, עד לסוחרים הגרמניים וכלה במשתמשים הבריטיים. הסדרה זכתה בפרס האמי הבינלאומי, אך נשכחה די במהירות, חוץ מאשר במוחו של במאי צעיר בשם סטיבן סודרברג, שראה את הסדרה והבין שהזכויות נמכרו למפיקה אמריקאית אך נותרו ללא שימוש, והחל במאמציו להפוך את חזונו למציאות.

לאחר מספר חילופי חברות הפקה, הבמאי מצא מפלט בחברת ההפקה "USA Films", וניהל את הפרויקט כמעט בעצמו – מתפעול המצלמה ועד השליטה על צבע כל חלק בסיפור, כדי לתת גוון אחר לכל צד בהליך. הבמאי גייס אנסמבל שחקנים מרשים - בניסיו דל-טורו, דון צ'ידל, מייקל דאגלס, קת'רין זיטה-ג'ונס, טופר גרייס ועוד – העביר את הסיפור הסבוך לשלושה מיקומים חדשים באמריקה (מקסיקו, ווייקפילד וסן-דייגו) והעניק יד חופשית לצוותו לאלתור. התוצאה הייתה ברורה – "טראפיק" הפך ללהיט קופתי, עם רווחים של 207.5 מיליון דולר ולתצוגה מרשימה (הרבה לפני "שובר שורות") של צד פחות מוכר של העולם המודרני. כך, מיני-סדרה בריטית קטנה הביאה לסודרברג 4 פרסי אוסקר (כולל פרס הבימוי), ופופולריות גואה.