הבלדה על באסטר סקראגס: ביקורת על הסרט של האחים כהן

אצל האחים כהן מוות אכזרי יכול להיות מאוד משעשע, והם חוזרים עם הסרט ה-18 שלהם שהוקרן בפסטיבל ונציה כשהוא מגיע לראשונה ישירות לנטפליקס, מבלי שיוקרן באולמות הקולנוע ברחבי העולם. מה שתוכנן בתחילה כסדרה בת שישה פרקים, נעשה בסופו של דבר לסרט, שהוא למעשה סדרה מקוצרת שמקובצת ונצפית כבינג'. הפרקים מוצגים כאילו הם כרוכים בבד עתיק, מאובק ומאויר היטב. הסיפורים עוסקים באובססיה למוות, שבסופו של דבר מסתכמת בגסיסה כלשהי. זו פנטזיה שחוקרת את האכזריות של המערב הפרוע ומצביעה על רוע אנושי בסיסי הרלוונטי גם כיום.

בפרק הראשון, באסטר סקראגס מגולם על ידי טים בלייק נלסון, צלף-מנגן ששובר את הקיר הרביעי ומדבר עם הצופים. הוא משתעשע עם החיים ולוקח את הסיכון במותו שלו כפי שהוא עושה עם כל האחרים. חייב להיות עולם אחר, הרוצח העליז משער, משום שיש כל כך הרבה שירים על כך, ואת אחד מהם הוא שר בעלייתו השמימה.

[*]

בפרק אחר אנו פוגשים שודד בגילום ג'יימס פרנקו כשהוא מתמודד עם בנקאי משוריין בסירי מטבח. השודד מוצא את עצמו על גב סוס עם חבל כרוך לצווארו ומנסה להבין כיצד להשתחרר. הפרק הזה לכוד בין פארסה למציאות ולא ממש עובד. אבל אז האחים מתמודדים עם אווירה אנושית רגועה יותר: ליאם ניסן הוא אמרגן עם שיניים מוכתמות בטבק הנוסע עם אמן נכה שהקהל רואה בו גימיק שווה צפייה. כשהוא דואג לו ועוטף אותו ברוך, אפשר לחשוב שיש שם אהבה כלשהי. האמן מדקלם קטעים רהוטים, הכוללים את סיפור קין והבל, ציטוטי שייקספיר והכרזת העצמאות, וכן כוללים פרשנות ערמומית על הברוטליות והיהירות של האנושות השאפתנית. הפרק בונה את עצמו עד שמגיע לשיאו המזעזע, אבל לצערו של הצופה, כדי להגיע לשם צריך לצפות ביותר מדי הופעות של האמן. במסגרת סיפורי המערב אנחנו לוקחים גם חלק בחיפוש של טום וייטס החרוץ אחר זהב, הוא והשחקנים הנוספים נותנים הופעות חדות ומסוגננות, זואי קאזאן מרגשת בתפקיד משכנע כאישה צעירה שמצאה את עצמה בנסיבות קשות כשהיא יוצאת למסע גורלי. המסע מסתיים בכרכרה עם ציידי ראשים, אמנם ללא מוות אלים, להבדיל משאר הפרקים של הבלדה, אבל עם אפקט משונה שמטיל צל על מה שקרה קודם לכן. הפרק הראשון היה העליז ביותר באופן יחסי, והאחרון הוא הצפוף והחנוק ביותר ועם זאת הרוחני והקודר ביותר.

הנאה אסתטית תמיד תפסה מקום מכריע ביקום של האחים. הנופים כוללים מדבר אינסופי ועמק ירוק וטהור שעושה חשק לחזור בזמן ולחיות בו. אין ספק שלאחים נוח באוכף, כשהם מתענגים על משחקי מילים בסיפורים שנונים וחריפים, שהם מספרים כאילו מסביב לאיזו מדורה.

סרטי אנתולוגיה אינם לטעמם של כולם, יש בהם חזרתיות והם בוחנים את הסבלנות של הצופים בהם, אבל זה מרכיב עיקרי בהם והאחים יודעים לעשות זאת היטב: הם לוקחים רעיונות מטורפים ומעבדים אותם לסיפורים מופרכים, משעשעים ומפתיעים שיכולים לגרום לדמעות בעיני הצופה. הסרט לוקח מוטיבים של מערבונים ישנים ובודק אותם במסגרת של סיטואציות חדשות, שבמסגרתן משתחררים מגבולות הריאליזם. הסיפורים הצבעוניים משלימים זה את זה. הם מתארים דרכים בהן בני אדם שואפים כעיוורים למטרה מסוימת, אך התקוות שלהם מתמוטטות באופן חסר רחמים ואכזרי. האחים כהן לעומתם מצליחים לקלוע למטרה גם בפלטפורמה הנוכחית.