טווין פיקס: ביקורת סיום העונה

בצפייה אדוקה בסדרה קיימת חרדה תמידית מהסיכוי שהיא לא תצדיק את כמות ההשקעה הרגשית ואת משך הזמן המדרש לצפות בה. הצפייה בעונה השלישית והכה מצופה של "טווין פיקס" לוקחת את החרדה הזאת ומשלשת אותה - דייוויד לינץ' ומארק פרוסט סיימו את העונה השנייה לפני שנים רבות עם האימא של כל הקצוות הפרומים ובחרו בעונה הזאת לטוות יותר ויותר קווי עלילה ליריעה רחבה מאוד בלשון המעטה. הסופיות לכאורה הייתה תלויה מעל העונה הזאת.

בסיום כל פרק הייתה תחושה משונה של התקדמות עצומה לעבר הסוף הבלתי נמנע יחד עם עמידה איתנה במקום אותו אתה מכיר אך לא מזהה. זאת הייתה ה"הזדמנות הגדולה" של לינץ' ופרוסט לפתור לנו הפאזל שאת חלקיו הם פיזרו לנו בכאוטיות, אבל עם סיום העונה המכשפת הזאת הם הבהירו לנו שלפאזל הזה אין מסגרת וגם כאשר חלקים מבודדים סוף כל סוף התחברו, התבהר שהתמונה רק גדלה יותר ולא נהייתה "שלמה".

בחלקו הראשון של פרק 17 דווקא הייתה תחושה שפתאום אחרי המסע המסתורי שהיה גם - בואו נודה בזה - איטי להחריד לפעמים, אנחנו הולכים לקבל את השואו-דאון הכה מיוחל בין קופר האחר לבין קופ "האחד והיחיד". אך היה גם משהו מטריד במהירות שבה - כמעט - כל הנוגעים בדבר התכנסו במשרד השריף של "טווין פיקס", ואני לא מדבר על הבעתה העצומה שאחזה בי כאשר קופר האחר בא באינטראקציה עם לוסי ואנדי (על אף שאני חייב להוריד את הכובע בפני אנדי קר הרוח אל מול האיום העל טבעי). אבל אז בשיא המתח כאשר "קופר" יושב עם שריף טרומן, האקדחים נשלפים והכפיל של קופר מוצא את מותו דווקא מאקדחה של לוסי הוא וקופ אפילו לא נפגשו. כשקופ כן מגיע לשם, הוא אפילו לא מי שמביס את בוב ופרדי מגשים את הייעוד של היד המיסטית שלו ואור היום חוזר למשרד השריף והעיירה.

[*]

אבל קופ חזר ל"טווין פיקס"! וזה בדיוק מה שחיכינו לו, לא? הוא אפילו ביקש שיחממו את הקפה לקראת בואו – אבל עכשיו כשהוא שם מתבהר שהאודיסיאה שלו אמנם אמורה להסתיים אבל לא באותו רגע. קלוז-אפ של פרצופו הקפוא של קופ ממלא את המסך ודייוויד לינץ' משאיר אותו מודבק שם לאורך דקות, קיים ולא קיים בו זמנית, בזמן המפגשים המרגשים והבלבול הרב ומעורר ההזדהות של שאר הדמויות שנקלעו לסיטואציה (קנדי שמחה שיש מספיק סנדוויצ'ים לכולם – מי עוד חוץ מדייוויד לינץ' מסוגל לשלב באורגניות הומור אבסורדי ואימה מטאפיזית באותו שוט?). משהו לא בסדר בעולם ודייל קופר, לנצח סמל ההגינות והטוב האולטימטיבי, חייב להמשיך במסע שלו כדי לרדת לשורש העניין – ואז אנחנו מבינים שהקופ שאנחנו מייחלים לו, צעיר ומלא מרץ כפי שהוא היה לפני 25 שנה, לא יכול לחזור. כמו פיליפ ג'פריס הוא ראה דברים שהוא לא יכול לשכוח וכפי שג'פריס הפציע באותו יום גורלי במשרדו של גורדון קול, סירב לדבר על ג'ודי ונעלם, כך גם קופר עם שהותו הארוכה בבלאק לודג' רק מפציע בחייהם של הקרובים אליו כדי להיעלם שוב.

מכיוון שאני מרגיש שסופו של החלק הראשון של פרק 17 הוא הסיום עונה היותר קלאסי אני חייב להתייחס לתסכול הרב שכמה קווי עלילה שלא קיבלו מענה הולם מעוררים – לעתים הייתה תחושה שרירותית מאוד בטיפול בחלק מהדמויות (אני מניח שמעריצי אודרי מכינים ברגע זה מעטפות נפץ עם הכתובת של לינץ') וקראתי איפשהו שבעונה הזאת ישנה העדפה ברורה למיתולוגיה של הסדרה על פני הדמויות. לדעתי זוהי הדיאלקטיקה שמרכיבה את "טווין פיקס" והופכת אותה ליצירה כל כך ייחודית בנוף הדי בנאלי של הטלוויזיה והקולנוע האמריקאים ולינץ' ופרוסט נאבקים בתוך זה גם 25 שנה אחרי הסדרה המקורית – אך בבסיסו הסיפור של "טווין פיקס" תמיד הייתה על לורה פאלמר והיא גם מסתיימת שם. או מתחילה מחדש. או תקועה בלימבו. "האם זה העבר או העתיד?" מייק שואל את קופ בפרק הראשון ובפרק האחרון ויוצר לופ שמחבר את כל העונות של הסדרה.

[*]

קופר הולך לפגוש את פיליפ ג'פריס, ששולח אותו ליום שבו לורה פאלמר נרצחה כדי שקופר יוכל להציל אותה אחת ולתמיד. השילוב של הסצנות מ"אש הולכת איתי", יחד עם סצנות חדשות יוצר חזיון מדהים של מסע בזמן - קולנועי וגם חוץ קולנועי. "העבר מכתיב את העתיד" קופ אומר לחבריו לפני שהוא נעלם. אבל מה עם ההווה, האם מה שמכתיב אותו הוא העבר או דווקא העתיד? כי אמנם נדמה שקופר מונע מלורה להירצח אך היא גם נעלמת מחייה ושולחת את קופר לחפש אחריה שוב – It is happening again.

המילים המסתוריות שהענק אומר לקופ בתחילת העונה ("תזכור: 430, ריצ'רד ולינדה, שתי ציפורים במכה אחת") מהדהדות בפרק הסיום – קופ ודיאן האמיתית שחזרה נכנסים לרכב ועוברים את קו ה-430 מייל ולאחר ליל אהבים מסויט (לינץ' מסוגל לביים סצנת מין שאינה מעוררת צמרמורת? מעולם לא פחדתי כל כך משיר פופ מתקתק כמו בסצנה הזאת), קופ מתעורר לפתק שדיאן השאירה לו ובו היא קוראת לו ריצ'רד ולה לינדה. אמנם זה לא מסביר המון אבל זה בהחלט מחבר חלק מהנקודות גם אם המשמעות אינה ברורה, אך מצד שני לצפות לתשובות עטופות בנייר מתנה מלינץ' זה קצת תמים.

משהו לא ברור קורה איפה שקופ/ריצ'רד נמצא כעת אבל כאשר הוא עובר ליד שלט ענק של הדיינר של ג'ודי עליה כולם מסרבים לדבר ישנה תחושת דחיפות למסע שלו. אבל גם קופ עצמו לא ממש ברור - נדמה שהוא לפעמים נשלט ע"י הכפיל הרע שגם חיפש את ג'ודי. אבל במקום את ג'ודי, קופ מוצא את לורה, חיה ונושמת ובוגרת, אבל קוראים לה קרי פייג' והיא בכלל לא מזהה את השם לורה או "טווין פיקס".

לינץ' ממשיך לעסוק בכפילים, וריאציות וקווים מקבילים כפי שעשה ב"כביש אבוד" ו"מלהולנד דרייב" והופך את הסיום של "טווין פיקס" למורט עצבים – אחרי כל כך הרבה זמן שקופר היה תקוע גם בבלאק לודג' וגם בגופו של דאגי וחזר לכאורה לעצמו הוא שוב במקום אחר ("אתה רחוק מאוד", כפי שהענק אומר לו בתחילת העונה) – האם זהו המסע הסיזיפי של דייל קופר, של הטוב האולטימטיבי, למגר את הרשע רק כדי להיקלע שוב ללופ אינסופי של מאבק בין חושך לאור? האם הטראומה של חייה הטראגיים של לורה פאלמר לעולם לא תוכל להימחק?

זה האקורד בו בוחרים לינץ' ופרוסט לסיים את יצירת המופת שלהם, שיכול להיות שהיא לא מושלמת אבל היא שופעת חיים, מסתורין, אהבה ופחד שלעתים אינם ברורים או בהירים כפי שהם במציאות המורכבת שלנו. בלבול רב ממלא את פניו של קופ, הבעת הפנים הקבועה של דאגי ג'ונס, והוא שואל בקול "איזה שנה זאת?" לפני שקול קורא "לורה" וגורם לקרי פייג' לצרוח את צרחת הלורה האיקונית ומסמרת השיער שמורידה את המסך על העונה המפותלת הזאת.

אלו היו 18 פרקים לא פשוטים אך מתגמלים – חוויית הצפייה ב"טווין פיקס" לא התקרבה לשום דבר אחר שיצא לאחרונה בקולנוע או בטלוויזיה. כל פרק נחווה כספקטרום של רגשות ותחושות על אף סימני השאלה הרבים. זוהי סדרה שנשארת איתך ולא מרפה כי היא מאתגרת ולא מתפשרת, לפעמים על חשבון הקוהרנטיות – אבל מי צריך קוהרנטיות כשהגוף, המוח והלב מתמסרים לקסם הלא צפוי שמתרחש על המסך? ייקח לי זמן לעכל גם אם אני לא אבין את מה שחוויתי. אבל הבנה היא אוברייטד לעומת ההווה בו אתה נשאב לעולם מוכר וזר למשך שעה בכל שבוע מבלי לדעת לאיפה החוויה תיקח אותך. אני כבר מתגעגע לתחושה הזאת.

לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן