דברים מוזרים: ביקורת עונה שנייה

"דברים מוזרים" חזרה לאחרונה לעונה שנייה בנטפליקס ומעריצי הסדרה רוצים לדעת רק דבר אחד: האם העונה השנייה טובה כמו הראשונה? האמת היא שאף על פי ששום דבר לא ישתווה לתחושת הגילוי והנוסטלגיה שבעונה הראשונה, העונה החדשה היא המשך מעולה שמרחיב את הסיפור הקיים, מוסיף כמה דמויות חדשות ועונה על שאלות שנשארו לא פתורות. לוקח הרבה זמן להבין לאן הסדרה הולכת, היא עושה כמה בחירות תמוהות בדרך לפואנטה וזה עדיין מרגיש כמו מופע שצועק "אייטיז!", במקום סתם להתרחש בשנות ה-80. אבל כשזה עובד, זה עובד. אני לא יכולה להתנגד לכך וכנראה שגם אתם לא.

הסיפור העיקרי בנוי הרבה יותר טוב מהעונה הקודמת. העונה הראשונה של "דברים מוזרים" הייתה מעורבת, בעלת פתיחה סבירה, שיא מוצק וסיפורים לא הכרחיים שנתקעו באמצע כדי למנוע את התקדמות העלילה בצורה מהירה מדי (כן בעלה של ג'ויס שהופיע באמצע, אנחנו מדברים עליך). בעונתה השנייה של הסדרה יש הרבה פחות בעיות כאלו. האחים דאפר, יוצרי הסדרה, הבינו את הכוח הרב של האנסמבל הנפלא שיש להם והם מרגישים יותר בנוח עם פיצול הדמויות למספר קווי עלילה מקבילים.

[*]

וויל מחליף את מייק כגרעין הרגשי של המופע, כשהוא עובר סדרה של התעללויות בבית הספר תוך כדי שנרדף על ידי זיכרונותיו הטראומתיים מהעולם ההפוך. הוא מרגיש כלוא במובן מסוים ושמשהו גדול ורע קרב ובא. אמו (וינונה ריידר), מזכירה לנו שהיא יודעת לעשות יותר מרק לצרוח כשהיא הופכת למגוננת יותר מבדרך כלל.

אחת הבעיות המעטות, היא המחסור בדברים שיש למייק לעשות. מלבד הניסיון ליצור קשר עם אילבן דרך ווקי-טוקי במרתף, הוא מבלה את רוב זמנו בצד של וויל, ואף על פי שהוא עושה כמה תגליות חשובות לאורך העונה, הוא רחוק מלהיות הגיבור המרכזי שהיה בעונה הראשונה. זה מצער בגלל המשחק הנהדר של פין וולפהרד. יש בהחלט כמה פסגות רגשיות עבור מייק, אבל הוא ברקע רוב הזמן. עם זאת, זה מאפשר לחבריו האחרים, דסטין ולוקאס, להיכנס אל אור הזרקורים, וזה לא בהכרח דבר רע. כל אחד מהם מקבל את הסיפור שלו ומביא את האישיות החזקה שלו למסך. אליהם מצטרף בחקירה סטיב, שנמצא על תקן הבייביסיטר.

לעיירה מגיעה בחורה חדשה, מקסין, שיודעת להחליק על סקייטבורד ומנצחת את הבנים במשחקי וידאו. היא משתלבת בקווי העלילה של דסטין ולוקאס שרבים על ליבה, אך מחביאה מהם את הרקע המשפחתי שלה ואת אחיה החורג שדואג לעשות לה את החיים קשים. אחד מהסיפורים העיקריים של העונה כולל את מסעה של אילבן ואלו שמצפים לצלול אל עברה, לא יתאכזבו. כבר שנה עברה מאז אירועי העונה האחרונה והדרך בה בילתה את זמנה, עזרה לה להמשיך במסעה לגבי ההבנה מהי המשמעות האמיתית של בית ומאפשרת לה לבחור את הדרך שלה, בצורה שלא יכלה לעשות בעבר. אזהרת ספוילר- זה ממש לא מה שציפיתם. החלק הנועז ביותר של העונה מבחינת הדמות, מגיע בפרק 7, שמרגיש כאילו בא לבחון את יכולותיה של מילי בובי בראון כשחקנית ולשמחתנו היא עושה זאת בהצלחה רבה. היא נשלחת למסע עצמי ולצופה מוצגת ילדה נוספת עם כוחות שחוותה את אותו תהליך כמו אילבן. המפגש בין שתיהן נועד לגרום לאילבן להבין שהבית האמיתי שלה הוא עם החברים.

"שום דבר לא יחזור להיות כפי שהיה", אומר הצ'יף לג'ויס. הוא לוקח את אילבן תחת חסותו ונותן לה זמן לבנות את עצמה מחדש לאחר הטראומה שעברה. בפעם הראשונה מזה שנים, הוא מרגיש שיש לו משהו לחיות למענו. גם לו יש עניין חדש להתעסק בו, הרס של שדות חקלאיים בסביבה על ידי גורם לא ידוע. קיומם של הסיפורים הללו, הכוללים זוגות מוכרים (ננסי, סטיב וג'ונתן שוב עושים את קטע ה"במי היא תבחר בסוף?") ובעלי ברית בלתי צפויים (מי ידע שדסטין וסטיב יסתדרו כה טוב יחד), מזכירים לנו את החלקים הטובים ביותר מהעונה הראשונה.

[*]

ההחלטה להתמקד בעיקר בילדים היא אחד הדברים שגורמים לסדרה לעבוד. בעיקר בגלל שתמימות מפחידה בצורה טובה יותר מאשר תחכום. הילדים עדיין בתהליך של הבנה והתפתחות עצמית. הם פתוחים לקבל דברים ורעבים לידע, הדמיון שלהם עוד לא מקובע על ידי ניסיון החיים. אנחנו מזדהים איתם, או במקרה של הצופים המבוגרים יותר, הילדים הפנימיים שלנו מזדהים איתם.

"דברים מוזרים" היא סוג של גאונות מתוחכמת. היצירה שלה קשה יותר ממש שנראית. הדאפרים הצליחו להתעלות על עצמם על ידי הפיכת הסדרה למפחידה יותר מבלי לאבד את תמימות הנעורים. העונה השנייה של הסדרה מבית "נטפליקס" היא מספיק טובה ומראה שהיא לא עוד תופעה חולפת. היא מגבירה את הקצב והמתח תוך כדי שמירה על נוסטלגיית שנות ה-80 שכולם אוהבים.

לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן