Seret.co.il - חדשות טלוויזיה :: אויבות: בטי וג'ואן

"אויבות: בטי וג'ואן" היא סדרת סיפור-הוליוודי חדשה מבית ראיין מרפי, שיצר לאחרונה גם את "אמריקה נגד או.ג'יי סימפסון". באופן אישי, "או. ג'יי" הרגישה לי מלודרמתית ופומפוזית מדי, לכן שמחתי לגלות שב"אויבות" מרפי בחר (בינתיים לפחות) לנטוש לרוב את האפוס והחשיבות העצמית המופרזים מפרויקטים קודמים והלך על שיטה צנועה ואפקטיבית יותר של דרמת-דמויות חזקה (בעיקר). עם זאת, כבר לפרק הפתיחה בהחלט יש בעיות משל עצמו שמורידות מאיכותו.

הסדרה היא חלק ראשון מהאנתולוגיה החדשה של רשת FX, והיא מספרת את הסיפור האמיתי על הסכסוך הטעון בין השחקניות ההוליוודיות הגדולות ג'ואן קרופורד (שמגולמת על ידי ג'סיקה לאנג) ובטי דיוויס (שמגולמת בתורה על ידי סוזן סרנדון הנהדרת). הסדרה סובבת סביב הפקת הסרט "מה קרה לבייבי ג'יין?", בהן שתיהן שיחקו, כאשר הסט וחדר החזרות נהפכו למגרש למאבק הכוח המכוער של שתי הגיבורות.

מבחינה תסריטאית-מקצועית, הפרק הראשון של "אויבות" הוא פנינה טלוויזיונית שכל מורה לכתיבת תסריט ילקק עליה את האצבעות בעונג, ובצדק. בניית הדמויות והמאבק הרגשי העצוב והמכעיס ביניהן משוחקת במקצוענות ואפקטיביות: בעזרת שורות עדינות, התרחשויות ומעשים, דיאלוגים אורגניים וסאב-טקסט חכם כותבי הסדרה מצליחים לבנות שתי דמויות אנושיות ומרגשות- וסכסוך מתסכל שנבנה ביניהן סביב אי הבנות וסביב כאב אותנטי ופגיע.

[*]

שתי הנשים דומות במצוקה הכללית שלהן, בהפניית הראש שהן קיבלו מהתעשייה, שנראה היה שאהבה אותן רק בגלל שהן כבר לא עלמות צעירות יפות תואר. שתיהן נאבקות לקבל הכרה ואהבה מהעולם והתעשייה האכזריים, אבל יש ביניהן גם הרבה הבדלים - קרופורד היא שאפתנית ומרשה לפגיעות שלה להיראות לצופים בעוד דיוויס יותר "מקבלת את המצב כמו שהוא", מוותרת כביכול, ולובשת פאסאד אכזרי ומתגרה.

אלו דמויות חזקות ומעוררות הזדהות והמאבקים החיצוניים והפנימיים שלהן משאירים השפעה רגשית על הצופים כבר בפיילוט, וסביר מאוד להניח שהמגמה הזו תמשיך בהמשך. אלמנטים רבים, מלבד לתסריט המצוין, משחקים לטובתן: הפסקול של מאק קוויל ("מר רובוט", "דרייב") והצילום הקשה להבחנה שבכל זאת מתגנב ומשפיע על תחושות הצופים, בעזרת שימוש סינמטי למדי בצבע ותאורה של הצלם נלסון גראג ("שובר שורות", "הומלנד"), אבל מעל הכל: המשחק הנהדר של כל אחד ואחד מהאנשים המעורבים. מסטנלי טוצ'י בתור המפיק ג'ק וורנר, דרך אלפרד מולינה בתור הבמאי עם הלב הטוב (יחסית) רוברט אלדריך ועד לג'ודי דיוויס בתור עיתונאית הרכילות הדה הופר- כל תפקידי המשנה הללו אמנם נושקים בארכיטיפים, והם בהחלט לא עמוקים במיוחד, אבל השחקנים מפיחים בהם חיים וייחוד מהפנטים בכל זאת. שתי ההופעות המרשימות ביותר הן, כמובן של צמד השחקניות הראשיות. לאנג וסרנדון מעבירות בניואנסים את הניגודים הפנימיים של פגיעות מול אכזריות שיש לדמויות שלהן, את הדמיון והשונה ביניהן. חלק מהדיוק בהופעות של שתיהן יכול להיות קשור לליהוק האסטרטגי שלהן מראש, ליהוק שמזכיר את זה של מייקל קיטון ב"בירדמן", בכך שיש לו ערכים ביוגרפיים ודרמטיים כאחד. קיטון לוהק לסרט כי הוא דיבר על כוכב קולנוע שהיה בסרט גיבורי על ומאז כמעט בשום דבר, עד שהוא עושה פרויקט אמנותי בתור קאמבק, כשקיטון היה כזה בדיוק, עם הסרט עצמו בתור אותו הקאמבק.

בדומה, הסדרה מספרת על הוליווד של פעם (ובכך גם מרמזת על זו של היום) ועל החוסר שלה בתפקידים לנשים מבוגרות, או אפילו לתפקידים לא "סקסיים" לנשים צעירות. על הערך המחפצן שלפיו נשים בהוליווד מלוהקות ולוהקו לתפקידים, ועל אורכה המצומצם של הקריירה שלהן כשהן מזדקנות כתוצאה מאותה הגישה. שתי הכוכבות עצמן הן דוגמא נהדרת לכמה שהמערכת הזו פועלת לא הרבה פחות גם היום - שתיהן קיבלו מעט מאוד תפקידים קולנועיים גדולים בשנים האחרונות, ופנו בעיקר לטלוויזיה.

הליהוק הזה מרוויח גם את החיבור האותנטי של השחקניות לדמות, שיכול בהחלט לגרום למשחק טוב יותר, אבל גם מעניק לסדרה ולשיווק שלה חיזוק ואמצעי לערך הסאטירי והביקורתי שלה. ההיבט הזה של הסדרה, זה שמתפקד כביקורת, הוא במקומות אחרים דווקא המינוס הגדול ביותר שלה. כדרמה אמוציונלית היא עובדת באופן מושלם כמעט, אבל כסאטירה יש לה שתי בעיות עיקריות - הראשונה היא שהתסריטאים נוטים להיות דידקטיים וישירים מדי. בעוד בבניית הדמויות ומערכות היחסים הם מצליחים להיות מעודנים, כאן הם בהחלט לא: המסר על הסקסיזם והאפליה לנשים מבוגרות בהוליווד נדחף לקהל כל כך בכוח לגרון שהוא כמעט יוצא מהצד השני.

מלבד לשלל הסצנות בהן הדמויות הנשיות מדברות במפורש על כך שאין להן תפקידים יותר (כתבת הרכילות שנואמת על כך בפני ג'ואן היא כנראה המייגעת ביותר) והמפיקים הגבריים שאומרים ש"אם היא לא סקסית, אין סיבה ללהק אותה" בניסוחים שונים ומשונים, חלק מההתרחשויות והאימג'ים עצמם פשוט ממסמרים בכוח את הנקודה, כשסטנלי טוצ'י שצובט בישבנה של מזכירה הוא הדובדבן שבקצפת הדידקטיות.

[*]

בעיה שנייה בפן הביקורתי של הסדרה הוא מה שמשתמע מהמסר עצמו. בעוד הסדרה בהחלט קורעת לחלוטין את תעשיית הקולנוע, הסאב-טקסט הוא עוד יותר אליטיסטי ושחצני במובנים רבים, כי ה"מסקנה" היא כביכול שתעשיית הטלוויזיה היא הרבה יותר טובה, הגרסה המשופרת וחסרת הבעיות. זה מתבטא בשורה המפורשת "הטלוויזיה מכסחת לך את התחת", שנאמרת למנהל גדול של אולפנים קולנועיים. הרעיון הזה מתחזק בצירוף ליהוקן של שתי השחקניות הראשיות לסדרת טלוויזיה. הנרטיב שמצטייר פה הוא כמעט הספדה אכזרית לעולם הקולנוע, שמצביעה על האכזריות של התעשייה ומייצגת אותה כשייכת לעבר.

זו תפיסה מתנשאת ושגויה בעיניי, כי קולנוע היא פשוט לא אמנות שמתה, וגם לא אחת שנכחדת. אמנות הטלוויזיה בהחלט נמצאת בעלייה, וכיום אפשר אולי להכליל ולהגיד שבשטח המיינסטרימי יותר, היא יוצרת תוכן איכותי וחשוב תרבותית יותר מזה של הקולנוע, אבל לקבור ככה את רעיון הקולנוע זה פשוט לא חכם. מעבר לכך, אם דווקא באפליה לנשים מבוגרות עסקינן, זו קיימת בטלוויזיה לא פחות מבקולנוע: סדרות מועטות מאוד משודרות כשיש בהן דמות של אישה מבוגרת כחלק מקאסט השחקנים העיקרי.

הפרק הראשון של "אויבות: בטי וג'ואן" מנסה להיות שני דברים בו זמנית: דרמה אנושית ומורטת עצבים וממול סאטירה פמיניסטית וחתרנית - מצליח מופתית בראשון ונכשל לרוב בשני. בסך הכל זה עובד נהדר, אבל קשה להכחיש שהניחוח היומרני של השאיפות שנכשלו מוריד מהאיכות. ממליץ בחום לצפות, אבל עם הציפיות הנכונות.

הסדרה משודרת החל ממחר (שני) בשעה 22:00 בערוץ yes Drama ובכל עת ב-yesVOD. הסרט "מה קרה לבייבי ג'יין?" ישודר ב-yes3 בראשון הקרוב ב-22:00 לרגל עליית הסדרה