כולם אשמים: ביקורת על הפרק הראשון של גירושים

הפרק הראשון של "גירושים", הסדרה החדשה מבית HBO והיוצרת שרון הורגן, הוא לפני הכל קול רענן ומסקרן בטלוויזיה. בשנים האחרונות, הערוץ הזה דווקא פחות התבלט בנוף היצירות החדשות, היצירות והניסיוניות, ופלטפורמות כמו "נטפליקס" ו"הולו" השתלטו על התחום. התוכן החדש של HBO לא בהכרח רע, אבל בכל הנוגע לחדשנות ולרוח הצעירה שהערוץ סיפק בשנות ה-2000, הוא בהחלט לקה בחסר לאחרונה.

לכן, נחמד מאוד לראות משהו כל כך משונה, באופן שעובד היטב, חוזר לכותלי HBO. "גירושין" מסתמנת בתור מסע רגשי אותנטי, חכם ואכזרי לעיתים. הסדרה מספרת את סיפורם של פרנסס (המגולמת במיומנות רבה על ידי שרה ג'סיקה פרקר) ורוברט (דמות שהייתה עלולה להיות פחות מעניינת, אלא שתומאס היידן צ'רץ צובע אותה בחספוס שמפיחים בה חיים ואופי). השניים הם זוג נשוי, שבעקבות תקרית במסיבת יום הולדת של אחד מחבריהם הקרובים, מבינים סוף סוף שהנישואין שלהם מתפרקים ומתחילים להיכנס לתהליך של, ניחשתם נכון, גירושין.

הדבר הראשון שעולה בסדרה הזו הוא ההומור שלה. היא מציגה תהליך קשה ועמוס רגשית, והכובד שלו בהחלט מורגש בסדרה, אבל בדיוק במקומות הנכונים, היוצרים זוכרים להכניס בדיחה, ואחת טובה. מלבד ל"גאגים" הממשיים שהסדרה משחררת בעזרת דיאלוגים ותסריט מושחזים ושנונים, זו גם אחת מהקומדיות המבריקות, שההומור העיקרי בהן הוא דווקא האטמוספרה המגוחכת הכללית של העולם והמצב.

[*]

זה לא בדיוק "מצחיק" במובן שגורם לנו לצחוק, אבל הגישה הכללית שהתסריטאים ניגשים איתה לעולם הזה היא, בחלקה, קומית בהחלט, וזה חלק ממה שמנגיש את הסדרה ומשאיר אותנו מול המסך. כאמור, המצב שמוצג כאן קשה מאוד, אבל העובדה שאנחנו רואים את הפתטיות והעליבות של האנשים המצויים בו באופן טהור ומגוחך מאפשר לנו ליהנות ממנו, ויותר מכך- להבין את אותה עליבות לעומק, וכתוצאה מכך גם להרגיש אותה. בנוסף לקומדיה ולדרמה שהתסריט מספק גם הפן הוויזואלי של הסדרה עשוי נהדר. הצילום משרת את האווירה הייחודית שהיוצרים מנסים (ומצליחים) לייצר, ומעביר בדרכים יצירתיות ואינטליגנטיות את הריחוק הרגשי שהדמויות חוות. זכורה לי במיוחד הסצנה בה פארקר וילדתה הולכות ברחוב המושלג, וערימות השלג מסתירות לנו את שתי הדמויות בחלק גדול מהסצנה. זו דרך מבריקה בעיניי לסמל את ה"בלתי-נראות" של שתי הדמויות אחת בפני השנייה.

מחשבה שעולה לראש בצפייה ראשונה בפרק הזה היא שהסיטואציה היא "חסרת אשמים", אבל זה לא נכון. בעוד סדרות וסרטים רבים אוהבים לצייר סיטואציות לא נעימות כמו גירושין באופן כזה, הסדרה הזו עושה את ההפך. כולם אשמים. קאסט הדמויות של הסדרה מורכב מסדרה של אנשים שעושים מעשים רעים ואנוכיים בלי הרף, והסדרה מתייחסת אליהם באנושיות ובחמלה.

וזה מביא אותי לנושא הבא, והוא גולת הכותרת של הסדרה מבחינתי, הדבר החדש העיקרי שהיא מביאה לשולחן- האינטימיות שלה. בסדרה הזו, הרגש העיקרי שהדמויות מפגינות זו כלפי זו הוא ניכור רגשי. רוב היוצרים הקולנועיים או הטלוויזיוניים שהיו ניגשים לעולם מנוכר, היו מחליטים להעביר את אותו ניכור גם אלינו, הקהל. אבל לא כאן. כאן, יוצרי הסדרה בחרו להפוך את הרעיון על ראשו, ולגרום לנו להרגיש אינטימיות וחיבה עמוקה אל הדמויות הללו.

אנחנו מבינים את הצדדים הגועליים של כל הצדדים בקונפליקט, אבל כולם גם פגיעים בצורה כואבת למדי, ואנחנו כקהל לא יכולים שלא להגיב באמפטיה. במקום להבין כמה כל הנפשות הפועלות הן נפשות זוועתיות למדי, ולהרגיש מעין גועל ואטימות, הסדרה מציגה סיטואציה רגשית אחרת, מורכבת ובוגרת יותר: כל הצדדים טועים, אבל כולם גם כואבים. אנחנו מרגישים סימפטיה אל שני הצדדים בוויכוח, מה שהופך להיות אפקטיבי למדי כשבני האדם שאנחנו אוהבים מתנהגים זה אל זה ברשעות. בצעד אמיץ וחסר מגננות, הסדרה בוחרת ללכת על הגישה הכנה והעצובה ביותר שאפשר לגשת איתה למצב הזה.

"גירושים" משודרת ב-yesHo וב-yesVOD