יום הקולנוע הישראלי חוזר: מדריך הצפייה המלא

אגדת חורבן - הבמאי גידי דר ("האושפיזין") לקח על עצמו משימה לא פשוטה: לספר את הסיפור המכונן על חורבן בית שני בדרך שאותה טרם ראינו: 1,500 ציורים של האמנים דויד פולונוסקי ומיכאל פאוסט ("וואלס עם באשיר") שמוקרנים על המסך בליווי קריינות. התוצאה היא ניסיון שאפתני, אקטואלי ומקורי לספר את סיפור חורבן הבית כמשל לימינו. (יעל מאורר)

אחד בלב –סרטה השני של טליה לביא ("אפס ביחסי אנוש")הוא קומדיה רומנטית ששוברת את חוקי הז'אנר ומתחילה היכן שקומדיות רומנטיות מסורתיות נגמרות – רגע אחרי החתונה. גם בסרט זה ניכר חותם ידה של הבמאית. הוא אינו מהודק ושלם כמו סרטה הקודם של לביא, אך עדיין עובד כיצירה משעשעת ומקורית בפני עצמה. (אלעד שלו)

[*]

(אחד בלב. צילום: ירון שרף)

אל תחכי לי - סרטו המרגש של דני רייספלד ששוב עוסק בבני נוער והפעם חוזר אל נעוריו בגבעת שמואל ומביא סיפור אותנטי וקורע לב על הבחור החדש בשכונה שמסתבך. אחד מסרטי הנעורים הטובים שנעשו בישראל בשנים האחרונות. (רון פוגל)

בוטיק פריז - קומדיה שבקושי מצליחה להצחיק. עורכת דין מפריז ובחורה ישראלית מסתבכות בעיר הקודש בשלל אירועים. עדיף לוותר. (רון פוגל)

הבית ברחוב פין - מסצנת הפתיחה שלו ועד לסיומו, "הבית ברחוב פין" הוא סרט שלופת את הצופה ולא עוזב לרגע. הבמאי עמיר מנור ("חיותה וברל") לא לוקח שבויים בסרטו השני באורך מלא ומייצר את אחד הסרטים האינטנסיביים, קודרים ומזעזעים שנראו אי פעם בקולנוע הישראלי. סרט שגורם לצופה לרצות לעיתים להתיק את עיניו מהמסך, על אף שמרבית מהזוועות המתוארות בו מתרחשות מחוץ לטווח המצלמה. (אלעד שלו)

[*]

(הבית ברחוב פין. צילום: עודד רז)

הברך – סרטו החדש של הבמאי נדב לפיד הוא קולנוע אינסטינקטיבי המנסה להגיב בזמן אמת למציאות בה הוא מתקיים, גם במישור הפוליטי וגם במישור האישי. זה היתרון שלו וגם החיסרון שלו. מי שרוצה לבדוק למה ספייק לי העניק לו את פרס חבר השופטים בפסטיבל קאן יגלה יצירה מקומית חריגה ומאתגרת באופייה. מומלץ לאוהבי הקולנוע של לפיד ולחובבי סוגה עילית. (יאיר הוכנר)

הנה אנחנו - סרטו של ניר ברגמן הוא סרט רגיש על אב היוצא למסע עם בנו המאותגר שכלית. ברגמן שתמיד יודע להציג לראווה משפחות במשבר ("כנפיים שבורות" ,"הדקדוק הפנימי") מספר סיפור די קטן של דמויות צנועות. זהו גם הסרט היחיד השנה שהצליח להביא אותי לדמעות. צריך לראות בשביל להבין לאילו עוצמות רגשיות וויזואליות מצליח להגיע הסרט. (רון פוגל)

הסירו דאגה מליבכם שנים אחרי "הנוער" הנוקב חוזר תום שובל בסרט חדש ומשובח. בסרטו החדש. ברניס ביז'ו ("הארטיסט" ) היא אלמנתו של טייקון שהופכת לנדבנית ומאמצת לווילה שלה בקיסריה חלכאים ונדכאים. עוד ועוד נזקקים מגיעים לווילה וביניהם הומלסים ומפוני כפר ערבי סמוך, דבר שמוסיף רובד פוליטי לסרט. סרט עם מסר חברתי מהדהד, יצירה מורכבת ומופלאה, שמתכתבת עם יצירותיו של בוניואל. (מבקר: רון פוגל) ויהי בוקר – זוכה 7 פרסי אופיר, כולל סרט, במאי, שחקן ושחקנית טובים ביותר. הבמאי ערן קולירין מצליח לצייר את תמונת הכיבוש כפי שהיא נראית ביומיום, כפי שהיא משפיעה על קהילות, משפחות והאינדיבידואלים שמרכיבים אותן, שלא משנה כמה ינסו לחיות חיים נורמטיביים הם תמיד יתקלו במחסומים (תרתי משמע). הסרט מצליח לנוע בין רגעים קומיים אבסורדיים, מתח אלים, חסד ועצב שנתקע בגרון ולא משתחרר - ספקטרום שלם של קיום אנושי במציאות שקשה להאמין אבל מתקיימת ממש פה לידנו, בינינו ובתוכנו. (דין קליין)

זרים מושלמים – סרט הביכורים של ליאור אשכנזי כבמאי שמהווה עיבוד נוסף לסרט האיטלקי המצליח. למרות שהבוסריות מורגשת בסרט יש בו גם משהו מאוד רענן. אם למדנו להפריד בין קומדיה ישראלית מסחרית ופרועה לבין דרמה חכמה יותר, "זרים מושלמים" מציין ניסיון לאזן בין שני העולמות. בכך הוא הסרט הישראלי ביותר של השנים האחרונות, אף על פי שמקורו בכלל באיטליה. (מתן יניב)

[*]

(זרים מושלמים. צילום: עופר ינוב)

יותר ממה שמגיע לי - סרטו האוטוביוגרפי בחלקו של פיני טבגר, המבוסס על סרטו הקצר "פנחס". אנה דוברוביצקי היא אם חד הורית שמנסה לגדל את בנה וברקע חסידי חב"ד המנסים ללמד חבר'ה צעירים את מצוות העלייה לתורה. הבימוי של טבגר צנוע ומדויק. המשחק של כל הקאסט, במיוחד של דוברוביצקי אבל גם של יעקב זאדה דניאל והתגלית מיכאל פרודובסקי, נהדר. אחד מהסרטים הטובים של הקולנוע הישראלי בשנה האחרונה. (רון פוגל)

לשחרר את שולי – הלהיט הגדול של הקולנוע הישראלי עם מעל למיליון צופים. לא מובן כיצד חברת ההפקה, חבורה נפלאה כמו ׳מה קשור׳ ובמאי קומי ידוע כמו בן בכר ("הלהקה האחרונה בלבנון") יצאו לצילומים עם תסריט שלא מצליח לקדם עלילה, את הדמויות או אפילו להצחיק דיו. אבל לזכותם של הסרט עומדים מספר אלמנטים חיוביים שמסייעים לו לעבוד והופכים אותו לתוצר ראוי בהרבה מסרטי קיץ ישראליים של השנים האחרונות, ובראשם - השלישיה עצמה. בכר יודע כיצד לשים את התסריט בצד ולתת לשלושה לאלתר בעצמם, כפי שהם עושים הכי טוב. (מתן יניב)

[*]

(לשחרר את שולי. צילום: אייל רפאלוב)

מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם - סרטו המרגש של דני רוזנברג משלב בתחכום ובעדינות בין מציאות לדמיון. הסרט עוסק בבמאי קולנוע המביים סרט העוסק במסע של אב ובנו. רוזנברג מצלם את בני משפחתו וגם מביים סרט בתוך סרט שבו מגלמים העיתונאי רוני קובן את הבן והמפיק מרק רוזנבאום את האב. שניהם מספקים הופעה עוצרת נשימה. זו יצירה מתעתעת וחמקמקה, שלא מתפשרת לרגע ומוכיחה את התעוזה ואת יכולותיו הקולנועיות של רוזנברג לספר סיפור בצורה היפה והטהורה ביותר. (מבקר: רון פוגל)

מחברות שחורות - מסמך תיעודי יוצא דופן על עולמה של אחת השחקניות הגדולות בתולדות הקולנוע הישראלי-רונית אלקבץ. תיעוד שנעשה ברגישות ובתבונה רבה על ידי אחיה של אלקבץ, שלומי, שגם ביים איתה את הטרילוגייה המפוארת המשחזרת את חיי הוריהם. סרט נהדר שמומלץ לראות יותר מפעם אחת. (רון פוגל)

מישהו יאהב מישהו – סרטה של הדס בן ארויה הוא סרט אנושי על הצורך להיות נאהב ועד כמה רחוק אנחנו מוכנים ללכת כדי להיות נאהבים. אלישבע וייל המגלמת את אבישג היא תגלית אמיתית ומדובר בביזיון שהיא לא הייתה מועמדת לפרס השחקנית הטובה ביותר בפרסי אופיר. בן ארויה היא אחד הקולות המעניינים ביותר של הקולנוע המקומי. (יאיר הוכנר)

נתראה בשמחות - שום דבר לא הכין אותי לכיף המזוקק שחוויתי בעת הצפייה בסרט. זוהי קומדיה שחורה ואלימה שלא מוותרת על האמת שלה ומוכנה ללכת עד הסוף. "נתראה בשמחות" ראוי לכל המחמאות האפשריות והוא פנינה של ממש בנוף הקולנוע הישראלי העכשווי. (רון פוגל)

עוד סיפור אחד – הסרט בבימויו של גורי אלפי הוא קומדיה רומנטית מהנה ומשעשעת. מאז "אהבה קולומביאנית" אני לא חושבת שצחקתי כל כך בסרט רומנטי ישראלי, על זאת יעידו גם קהל הצופים והצופות שמילאו את האולם בקול צחוק מתגלגל. (מעיין הררי)

[*]

(עוד סיפור אחד. צילום: עודד רומנו)

פול ספיד - סרט ההמשך לסרט "פול גז" שיצא בשנת 2019 ונכתב על ידי קובי מחט שגם ביים, עוסק בין היתר בנושאים שמפחיד לגעת בהם בסרט נוער כמו שוביניזם והטרדות מיניות. מחט אמיץ מספיק בשביל לקחת את הנושאים הללו ולארוז אותם באריזה יפה שתנגיש אותם לנוער בסרט שאתם רוצים שהילדים שלכם יראו. (ליטן לשינר)

קולות רקע - מריה בלקין וולדימיר פרידמן המצוינים הם זוג עולים שמגיעים לישראל ומנסים לשרוד. סרט על קולנוע ועל אהבת הקולנוע. צילום מעולה של זיו ברקוביץ. לרוץ ולראות. (רון פוגל)

שאיפה לחיים -קומדיה סטלנית שלעיתים מצליחה לשעשע על דייר בבית אבות שהופך לסוחר קנאביס. כל בוגרי 'זהו זה' לדורותיהם משתטים על המסך הגדול, וזה לפעמים עובד. (רון פוגל)

שעתו האחרונה של מר קול - אוהד שחר המצוין מככב במעין הצגת יחיד קולנועית על אדם שאמור להיכנס לכלא. טקסטים מושחזים בסרט שאם מגיעים אליו עם הרבה סבלנות ניתן בהחלט ליהנות ממנו. (רון פוגל)

תמונת הנצחון - צפייה בסרטו החדש של אבי נשר, שמציג את סיפורו האמתי והמרתק של היישוב ניצנים בתקופת מלחמת השחרור, היא מסוג החוויות בהן כל דמות מנסה בכוח לאלץ את הצופה לבכות או במילים פשוטות, מניפולציה תסריטאית זולה ועצלנית. אך זה לא רק התסריט שמרגיש מאולץ. דווקא בימוי השחקנים - המומחיות של נשר- רחוק מלהיות אמין. האכזבה הגדולה ביותר היא שנשר לא עומד בעמדה שמלווה אותו מתחילת הקריירה ומצייר תמונת מצב מאוד סטריאוטיפית של 'טובים ורעים'. (מתן יניב)