Seret.co.il - :: על רומנטיקה וזיכרון בצל המלחמה - לסגור מעגל

מאת: רון פוגל

ריצ'ארד אטנבורו קשישא (הוא כבר בן 86!) היה פעיל ברוב ימיו יותר כשחקן ומפיק מאשר כבימאי, אבל כשמדי פעם יצא לו לשבת בכיסא הבימאי הוא בדרך כלל הוציא מתחת ידיו אפוסים היסטוריים נרחבים כמו "גנדי" (1982) שזכה בשמונה פרסי אוסקר כולל פרס הסרט, הבמאי והשחקן הראשי, בן קינגסלי או האפוס המלחמתי "גשר אחד רחוק מדי" (1977) שרק מרשימת הקרדיטים לשחקנים בו ניתן להתעייף די מהר (רוברט רדפורד, לורנס אוליבייה אויליביה, ג'ין הקמן, ג'יימס קאן, ליב אולמן, שון קונרי, אליוט גולד, מייקל קיין דירק בוגארד ועוד ועוד).

סרטיו של אטנבורו הם לא בדיוק יצירות מופת אך למי שמעוניין בקולנוע אפקטיבי וש"עושה את העבודה" העניקו סרטים אלו לא מעט הנאה ורגעים קסומים.

[*]

סרטו החדש של הבימאי הוותיק הזה עוסק כהרגלו בקודש של אטנבורו במלחמה ובשלום ונפרש על תקופה של קרוב לחמישים שנה - מימי מלחמת העולם השנייה בארצות הברית ועד לתחילת שנות התשעים בצפון אירלנד השסועה מקרבות פנימיים.

למרבית ההפתעה מדובר כאן בסרט צנוע וקטן (וזה סוד קוסמו) שלמרות התרחשותו בשתי יבשות ובקבועי זמן הרצים קדימה ואחורה מצליח לשמור על איפוק וריסון ואני מניח שאצל חובב האפוסים אטנבורו ריסון היא לא מילה שהוא מחבב.

[*]

הסרט מספר את סיפורה של אתל אן (שירלי מקליין המעולה) שבשנת 1991 קוברת את בעלה ועדיין מסרבת לגלות אליו כל רגשות אהבה למורת רוחה של בתה היחידה (נב קמפבל שמאז שצרחה בסדרת "צעקה" לא ממש עשתה משהו חשוב). בצד השני של העולם מגלה בחור אירי צעיר טבעת בשברי מטוס קרב ישן - זוהי הטבעת שאתל אן נתנה לבעלה כשיצא לקרב כטייס צעיר. כשתגיע שיחת הטלפון הגורלית ממוצא הטבעת לאתל אן, חייה וחיי כל הסובבים אותה ישתנו לעד.

אטנבורו מנווט בנינוחות ראויה לציון בין שנות הארבעים באמריקה ובצפון אירלנד לבין שנות התשעים. לא מעט בימאים היו נופלים למלכודות של קיטש ובנאליות אבל סרטו של אטנבורו מצליח ממש לרגש במיוחד לקראת סוף הסרט שקושר את כל חוטי העלילה ביחד ולא יכול להשאיר את הצופה אדיש.

[*]

הקולנוע מרבה להתעסק בנושא הזיכרון והשכחה, במיוחד בסרטים העוסקים במלחמות. שאלת ה"לחיות בעבר" לעומת היכולת להשלים עימו ולפתוח בחיים חדשים עולה גם ב"לסגור מעגל" ויפה לראות איך מנווט אטנבורו בהצלחה בשדה מוקשים זה של פלשבקים והעימות הבלתי נמנע בין העבר להווה.
חולשתו היחידה של הסרט הם השחקנים המגלמים את הגיבורים בצעירותם - גם מישה ברטון (היפיפייה) וגם סטיבן אמל אנמים ולא מצליחים לשכנע. למזלו של אטנבורו הקאסט המציג את הגיבורים בבגרותם מציל את המצב ומעבר לשירלי מקליין מגיח לו למסך כריסטופר פלאמר כסוף השיער וכל תנועה שלו אומרת הוד והדר. פלאמר שמיטיב לשחק את האיש הרע ("האיש שבפנים" וגם "סוריאנה") משכנע ביותר בתור חבר הנעורים שנושא עימו סוד כבד ורק בגללו שווה ללכת ולראות את הסרט. גם פיט פוסטלוויט ("בשם האב") העצבני כדרכו מנפיק הופעה ראויה ומיוסרת וגם דמותו תתגלה כמורכבת מהצפוי.

[*]

הצילום של רוג'ר פראט מעניק לסרט חדות ואלגנטיות שמתיישבים יפה עם אווירת הרגיעון הכללית ששורה על הצופה למן הרגע הראשון. בסופו של דבר מדובר בסרט סרט שמחמם את הלב וגם זה משהו בימים טרופים אלה. מומלץ.

יצירה עדינה מרגשת ורומנטית. כוחו של אטנבורו עדיין במותניו.