Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: סרטי ריאליטי - הסרטים שמבוססים על תכניות מציאות

לקראת צאת החלק החדש בסדרת "משחקי הרעב" חזרנו לסרטים המבוססים על תכניות מציאות מ"המופע של טרומן" ועד "בקתת הפחד" כדי לבדוק למה עושים כל כך הרבה סרטים ביקורתיים על הריאליטי, האם הם מציעים אופציה לשינוי חברתי ומהי הביקורת החברתית שסרטים אלו טומנים בחובם?

החל מסוף שנות ה-90, עם עלייתן למרכז הבמה של תכניות המציאות ושל תכניות הכשרונות (דוגמת American Idol), נוצרו קבוצת סרטים העוסקים ישירות בתכניות אלו ובהשלכותיהן על החברה, סרטים אלו זכו ברום להצלחה מסחרית וביקורתית מרשימה.

הסרט הראשון בקבוצה זו הוא המופע של טרומן מ-1998. סרט זה נחשב בעיני רבים למבשר את עליית הריאליטי ואת השתלטות תכניות המציאות על המרחב הפרטי ועוסק באדם המגלה כי העולם בו הוא חי הינו מזויף לחלוטין. כל חייו הם פיקציה, משפחתו ומכריו הם שחקנים בתשלום ומיום היוולדו הוא מהווה את הכוכב הראשי בתכנית מציאות המשודרת ברחבי ארה"ב ומתעדת את מהלך חייו מסביב לשעון. טרומן (ג'ים קארי) מגלה במהלך הסרט את הפיקטיביות של קיומו ומנסה לצאת למאבק כנגד יוצרי התכנית, על מנת לצאת לדרך עצמאית, אשר אינה מוכתבת על ידי כוחות עליונים השולטים בו. ביקורתו של סרט זה על תכניות המציאות היא למעשה מעטפת ביקורתית הבוחנת את חייהם של הצופים עצמם בעולמם הם ודורשת מהצופה להטיל ספק במציאות אותה הוא מקבל כמובנת מאליה ולשאול שאלות לגבי הנסיבות היוצרות אותה והכוחות הנעלמים השולטים בה.

[*]

לעומת המופע של טרומן – בו הגיבור אינו יודע כי הוא כוכב בתכנית ריאליטי – גיבור הסרט החיים בשידור חי, מודע לכך, משתמש במצלמה לצרכיו ומנסה להיאבק על עצמיותו מול השיטה ההוליוודית המנסה להפוך אותו לשחקן. הסרט עוסק בערוץ דגל של חברת כבלים הסובל מירידה חדה בשיעורי הצפייה ובניסיון נואש להרים את הרייטינג מחליט לשדר את חייו של אד (מתיו מקונוהי), אדם מן השורה, במשך 24 שעות ביממה ללא תסריט, שחקנים או עריכה. באחת הסצנות בסרט, כאשר מראיינים את אד לקראת כניסתו לתכנית המציאות, עוזרי ההפקה אינם מסתכלים עליו, אלא במסך הטלוויזיה בו הוא מצולם. יש בכך אמירה ברורה של היוצר. בעולם הזה האמיתי הוא מה שמופיע על המסך, האדם עצמו אינו אמיתי.

הביקורת על טלוויזיית הריאליטי בסרטים האלה היא לא יותר ממעטפת, שנועדה להציג את המסרים הנושנים של הקולנוע האמריקאי הקלאסי תוך התאמתם לעידן הטכנולוגי-טלוויזיוני החדש. באמצעות שימוש במנגנון הביקורתי כלפי טלוויזיית הריאליטי מעבירים למעשה סרטים אלו את המסר הקלאסי של האיש הקטן שהינו אדון לעצמו, בעל חופש בחירה, שמנצח את השיטה וגואל את עצמו ואת החברה ביחד עימו. טרומן ואד מסיימים את הסרט, בבריחה מן העולם המזויף בו הם חיים אל עבר אהבה אמיתית שהם מצאו, אהבה אשר ביכולתה לנצח את הזיוף של העולם הסובב אותנו. באמצעות מסרים אלו מיישרים סרטים אלו קו עם שני מסרים הוליוודיים קלאסיים – המסר הרומנטי הקלאסי העוסק בכוחה של אהבה להתגבר על מכשולי החיים והמסר האמריקאי על כוחו של האינדיבידואל למרוד כנגד הסביבה, להצליח בכוחות עצמו ולמצוא אמת וצדק בעולם הסובב אותו.

משחקי הרעב וביקורת חברתית

סרט נוסף בו ניתן למצוא מימד מובהק של ביקורת חברתית, המאמינה בכוחו של האינדיבידואל לצאת כנגד הכוחות השולטים בחברה הוא הסרט משחקי הרעב (הראשון בסדרה). הסרט מתרחש בעתיד פוסט-אפוקליפטי בו מרבית המחוזות באמריקה חיים בעוני מחפיר, לעומת מחוז אחד חזק ועשיר בו שוכן הממשל, שנקרא הקפיטול. הקפיטול יוזם תכנית מציאות שנתית בשם "משחקי הרעב", המשודרת בשידור חי ברחבי המדינה ובה נבחרים נער ונערה מכל מחוז בהגרלה ונדרשים להילחם זה בזה למוות בתוך זירה.

הסרט זכה עם צאתו לביקורות רבות שטענו כי העולם אותו מציג הסרט אינו כה דמיוני ומקביל למתרחש בעולם שלנו. כך דורון פישלר מאתר "עין הדג" השווה את הסרט לתכניות מציאות אחרות מהמסך הטלוויזיוני: "משחקי הרעב מגיע בתקופה שבה ‏המציאות שהוא מתאר כבר כמעט שאינה מדע בדיוני. כמו ב-The Voice, אתה מקבל מנטור. כמו ‏בהישרדות, כדאי להיצמד לבריתות. כמו בכל תכנית ריאליטי אי פעם, הדמות שאתה ‏מציג חשובה לא פחות, ואולי יותר, מהיכולת שלך וכמו תמיד, הבעיה הגדולה ביותר במשחק היא התערבות הבלתי פוסקת של ההפקה". מבקר התרבות, רוגל אלפר רואה בסרט משחקי הרעב כדוגמה לחוליי תכניות הריאליטי, המובילות להידרדרות החברה האנושית. "נורמות משתנות. די מהר. מה שקורה בתוכניות הריאליטי של ימינו היה נחשב מרעיש רק לפני עשר שנים. סף הריגוש עולה כל הזמן. הציבור רוצה את הריאליטי שלו ורוצה את הריגוש שלו, ומוכן לשנות נורמות כדי לקבל את זה. זו הדינמיקה עד היום, ואין שום סיבה להאמין שזה ייעצר ברצח".

הקבלה נוספת שניתן לבצע לעולם של משחקי הרעב היא כמשל חברתי הלקוח מעקרונות המרקסיזם. החלוקה הבסיסית שמבצע הסרט היא של עולם בו ישנו רוב עני אל מול מיעוט עשיר וממשל מושחת המנצל את כוחו בכדי לזרוע פחד בציבור, למנוע כל אפשרות של מרד ולהכפיף אותו לאידיאולוגיה השלטת. שמו של המחוז הראשי "הקפיטול" מזכיר את הקפיטל בכתביו של קרל מרקס בו תיאר את התפתחות החברה הקפיטליסטית ואת האופן בו חברה זו עתידה ליפול, ביקורת חברתית מן העבר שמהדהדת סרט זה. החברה המחוזית במשחקי הרעב מקבילה לטענתו של מרקס כי הבורגנות כמעמד השליט בחברה שולטת ברוב המשאבים ומנצלת את המיעוט , תוך כדי שהיא מתרחבת על פני הגלובוס וסוחפת את שאר העולם באמצעות מכשירי הייצור הטכנולוגיים.

הסרט מציב את קטניס, אנדרדוג מובהק במרכזו – אישה, ענייה וצעירה בעולם גברי ואלים, שמצליחה לא רק לנצח בתוך חוקי עולם זה שנקבעו על ידי המעמד השליט, אלא אף לקבוע אותם מחדש בסיום הסרט. היא מצליחה להתמרד כנגד המשחק ולהשאיר אותה ואת חברה פיטה בחיים בסיומו, אף על פי שהתקנון מאפשר מנצח אחד בלבד שנותר בחיים. הדרך למיגור שלטון הבורגנות לפי סרט זה אינה רק להצליח לשרוד בצל חוקיו, אלא אף לסרב להיכנע לכללי המשחק שלו ולשנות את המנגנון הזה מבפנים. יחד עם זאת הריאליטי מהווה בסרט זה לא רק ככלי מדכא של המנגנון השליט להכתבת האידיאולוגיה השלטת, אלא אף ככלי למוביליות חברתית ומעמדית שמאפשר ליחידי סגולה לצאת מן המסגרת הכובלת בה הם חיים, כלי שבלעדיו קטניס לא הייתה יכולה כלל להתחיל מהפך אישי זה, שיהפוך בסרטי ההמשך למאבק חברתי כולל.

[*]

סרט שנוקט בקו הפוך ממשחקי הרעב לגבי יכולת היחיד ליצור שינוי בחברה הוא סרט האימה האמריקאי בקתת הפחד (2012). כפי שמנתח מבקר הקולנוע אבנר שביט בביקורתו על הסרט באתר "וואלה": "במשחקי הרעב, הפואנטה הייתה כי למשתתפים במשחק, אם רק יגלו מספיק אומץ ותושייה, יש יכולת להתחיל לנסות לשנות אותו למען רווחת הכלל. בבקתת הפחד, הגישה הפוכה: כאן האמונה היא שאין דרך לשנות את השיטה בלי למוטט את מגדל הקלפים לחלוטין ולהביא את החורבן".

עלילת סרטם של הבמאי דרו גודארד והתסריטאי ג'וס ווידון נשמעת גנרית למדי. חמישה צעירים נוסעים לנופש בבקתה מבודדת ביער ונקלעים למתקפה רצחנית. למעשה הם מפוקחים מסביב לשעון במצלמות במעגל סגור על ידי צוות טכנאים, כחלק מפולחן שמטרתו להקריב קורבנות לאלים בכדי להשביע את רעבונם. ניתן לראות בסרט זה שתי ביקורות שעומדות זו לצד זו. הראשונה מופיעה כנגד הטכנאים הציניים, אשר מוכנים להקריב את חיי המשתתפים בדרכים אכזריות ביותר על מנת לרצות את האלים. זאת בדומה למפיקי תכניות המציאות ולקהל צמא הדם, אשר זקוק להדחת המתמודד השבועית (בדומה למות המשתתפים בסרט) ולהשפלתו הפומבית בכדי לקבל את סיפוקו ולאפשר לתכנית לזכות ברייטינג גבוה.

הביקורת השנייה היא כנגד מנגנון ההקרבה של ז'אנר האימה במסגרתו הצופים נהנים מצפייה בהקרבת קורבן האדם, המתרחש במימד פיקטיבי ובכך מאפשר לצופים ליהנות מזירת גלדיאטורים עכשווית זו ללא רגשות אשם. הסרט יוצר ביקורת כלפי ז'אנר זה, כאשר עם סיומו, בניגוד למקובל בז'אנר, לא רק שאף אחד מהגיבורים אינו שורד, אלא גם העולם עצמו מושמד לחלוטין. אמירתו של הסרט לפיכך היא כפולה – על פני השטח ביקורת כלפי טלוויזיית הריאליטי, אך במנגנון העומק ביקורת כנגד תאוות הדם של הצופה, תאווה שהומרה מהקרבת קורבנות לאלים או הריגת כופרים ובני דתות אחרות, להריגת דמויות מקבילות אליהן בסרטים עצמם. בניגוד למשחקי הרעב, לא ניתן כלל למוטט את המערכת ולבצע שינוי מבפנים, ולכן עולם שכזה אינו ראוי כלל להתקיים, ורק השמדתו היא בגדר פיתרון. בכך מעקר הסרט את האפשרות לשינוי חברתי. כאשר החלופה היחידה לשינוי זה היא בגדר כיליון המין האנושי, הרצון לבצע שינוי או להילחם כנגד המערכת הופך לכלי מסוכן ובלתי אפשרי לביצוע.