Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: הסרטים הישראליים האהובים על מבקרי אתר סרט

החלק השני של הפרויקט המיוחד ליום העצמאות בו כתבי ומבקרי אתר "סרט" בוחרים את הסרט הישראלי האהוב ביותר עליהם.

אוונטי פופולו

עורך אתר סרט: אלעד שלו

כשלמדתי קולנוע באוניברסיטה היה לנו שיעור חובה בשם "ההיסטוריה של הקולנוע הישראלי". הרבה מהסרטים שהראו לנו בקורס היו אולי חשובים וחלקם גם מעניינים, אבל רבים מהם פשוט הרגישו שאבד עליהם הכלח ואין להם ערך פרט לפריצת הדרך ההיסטורית שהם עשו. עד שהגיע "אוונטי פופולו".

הסרט משנת 1986 היה סרטו הראשון של הבמאי הצעיר רפי בוקאי ז"ל, שהתחיל באופן מדהים כסרט גמר ללימודיו באוניברסיטה בתקציב זעום למדי. עלילת הסרט עצמה מחוללת מהפך בדימוי של הקולנוע הלאומי הישראלי עד אז כשהיא מציבה כגיבורים הראשיים שני חיילים מצרים (סלים דאו מ"עבודה ערבית" וסוהיל חדאד), שהולכים לאיבוד במדבר סיני בסוף מלחמת ששת הימים ומתחילים במסע הזוי, קומי, סוריאליסטי וטראגי בו הם פוגשים פטרול של חיילי צה"ל ביניהם מתפתחת אחוות לוחמים מפתיעה.

[*]

"אוונטי פופולו" (קדימה העם באיטלקית) שובר את המוסכמות הקלאסיות של ההזדהות – הדמות הראשית היא ערבי שמכונה בידי חבריו "היהודי" ונושא בשיא הסרט את נאומו הקלאסי של שיילוק הסוחר מונציה. הטשטוש בין הלאומים והעוינות בין הצדדים מתבטלת כשהדי קרב שוככים והצד האנושי של הלוחמים וחוסר התוחלת של המלחמה והלאומנות נחשף במלוא עליבותו ומימדיו הגרוטסקיים. הסרט הוא גם לא סרט פוליטי, או "שמאלני" כפי שנהוג לכנות את הרבה מסרטי ה"יורים ובוכים" שהופקו בארץ בשנות ה-80, אלא משל קיומי קומי וטראגי בו זמנית, שחושף את החולשות של כל הצדדים ומתייחס אליהם בחיבה, חמלה ומידה לא מועטה של ביקורתיות.

כמעט 30 שנה עברו והסרט הזה עדיין מרגיש רלוונטי, רענן, בועט ולא פחות חשוב מכך מאוד מצחיק, כפי שהיה כשיצא. בוקאי הוכיח את תסמונת סרט הביכורים ולא הצליח לשחזר את הצלחת סרטו הראשון, הוא נפטר בשנת 2003, עשור לפני ש"אוונטי פופולו" נבחר על ידי מבקרי ובמאי קולנוע בכתבה של עיתון "מעריב" כסרט הישראלי הטוב ביותר בכל הזמנים.

פנתר לבן

רון פוגל: מבקר אתר סרט

"פנתר לבן", סרטו של דני רייספלד, מייצג שתי מגמות בולטות בקולנוע הישראלי של ימינו - מאז שנות התשעים של המאה הקודמת עובר הקולנוע הישראלי תהליך של נירמול ומעבר מההירואי והלאומי אל היום יומי והפרטי. מעבר זה כולל גם פנייה לסרטי ז'אנר, שנחשבו די טאבו בקולנוע הישראלי.

"פנתר לבן" הינו סרט ספורט לכל דבר ועניין, סרט שהיה מתקבל באהדה בכל קהילה של חובבי סרטי ספורט באשר הם. המעבר לסוגות מאפשר לקולנוע הישראלי להתמקד ולהתמקצע ,אבל החשוב מכל הוא גם הופך למגוון יותר ומייצר גם סרטים בידוריים שמסוגלים לגרום הנאה לצופים .הנאה זו היא חלק מהסיבה לחזרתו של הצופה הישראלי ובגדול לצפייה בסרטים ישראלים. מגמה נוספת הנמצאת ב"פנתר לבן" היא המעבר של הקולנוע הישראלי מעיסוק בסכסוך אל בחינת קרביה של החברה הישראלית פנימה והצגתם של תהליכים המבעבעים בתוככי החברה הישראלית לטוב ולרע. "פנתר לבן" מציב אף הוא מראה לא מחמיאה בפני הצופה ושואל אותו שאלות על המקום בו הוא חי. עלילת הסרט מספרת על אלכס (יבגני אורלוב בהופעה בכורה כובשת) מתאגרף חובב בטבריה. הוא ואחיו יבגני ( הראפר וולקן) גרים בדירת שיכון מוזנחת עם אמם החולה. כמו ברוב סרטי הספורט בסגנון "רוקי" ו"קארטה קיד" יבגני ימצא את הגאולה מהביבים דרך הספורט וזה יקרה כששוטר (זאב רווח המצוין) שיעצור אותו יציע לו להתאמן המועדון ככפות הזהב המקומי ולצאת מחיי הפשע.

סרטו של רייספלד מתנהג לפי כל כללי הז'אנר המקובלים, החל ביחסי המאמן תלמיד המשולים ליחסי אב ובן דרך מונטאז' האימונים וכלה בהתאהבות הגיבור בבחורה הלא נכונה שבסוף תיתן לו את הלגיטימציה שאותה הוא כה מחפש. אולם רייספלד משכיל להוסיף שני גורמים חשובים המוסיפים נפח לסרטו והופכים אותו מעבר ליצירה מבדרת גם ליצירה נוקבת. ראשית ,ממקם רייספלד את עלילת הסרט בטבריה, שבניגוד לסרטיו של שמי זרחין מוצגת כאן כעיר שקיפוח ואפליה הם שם המשחק בה ולצד נופי קדומים יפהפיים החיים בה אכזריים וכמעט חסרי תקווה. מעבר לכך וולקן אחיו של הגיבור מנהיג קבוצה של ניאו-נאצים רוסים – "הפנתרים הלבנים".

בכך "פנתר לבן" מצליח להיות גם סרט ז'אנר מבדר הפונה אל הקהל הרחב וגם מסמך חברתי נוקב, המעורר לדיון נושאים שנדמה והחברה הישראלית הייתה מעדיפה להשתיק. כל אחד יוכל למצוא בסרט את מבוקשו ובזה כוחו.

עג'מי

מבקר האתר: זוהר צלח

"עג'מי", זוכה פרס אופיר לסרט הטוב ביותר ומועמד ישראל לאוסקר הסרט הזר, שמתרחש כולו בשכונה היפואית ע'גמי ומגולל 5 סיפורים שנקשרים זה לזה- סיפורם של שני אחים שחייהם מסתבכים כשדודם יורה ופוצע בן למשפחת פשע, נער פלסטני ששוהה בצורה בלתי חוקית בישראל ועובד במסעדה מקומית כדי להשיג כסף לניתוח של אימו, צעיר ערבי שרוצה לחיות עם חברתו היהודייה, אב נוצרי שמתנגד לכך שביתו תצא עם צעיר מוסלמי שמסובך בעסקאות סמים ושוטר ישראלי שאחיו החייל נעדר, ככל הנראה בשל חטיפה.

כל הסיפורים עצמם כתובים נפלא, אך כוחו הגדול של הסרט הוא לא בסיפורים אלא באיך שהם מסופרים- הנרטיב הייחודי של ע'גמי בו העלילות מתקדמות תוך קפיצה אחורה וקדימה בין הזמנים מאפשר לנו לפרש סצנות שכבר ראינו בצורה אחרת לגמרי. אותו נרטיב הוא משהו שלא ראינו בקולנוע הישראלי לפני כן והעובדה שמדובר בסרט הביכורים של שני הבמאים הופכת את ההישג לגדול פי כמה.

הקאסט של "ע'גמי" מורכב כולו משחקנים לא מקצועיים, בינהם אחד מיוצרי הסרט, סכנדי קובטי, שעברו סדנאות משחק כהכנה לצילומי הסרט, התוצאה היא משחק ריאליסטי במיוחד. העיסוק בסחר הסמים המקומי בסרט גרר השוואות לסרטים העוסקים בפשע המקומי כגון "גומורה" ו"עיר אלוהים", אך בניגוד לקור והניכור שמאפיין את גיבורי "גומורה", כאן אנחנו מתחברים לדמויות וחרדים לגורלם הידוע מראש.

הסרט כולו כאמור דובר ערבית בשפת הרחוב היפואית שמשלבת בתוכה מילים בעברית. השימוש בשפה הזו שמוכרת לכל יפואי מוסיפה גם היא לאמינות של הסרט והופכת אותו לריאליסטי עוד יותר. העבודה המעולה של הצלם בועז יהונתן יעקב וסגנון הצילום הריאליסטי-דוקומנטרי נותן נפח נוסף לסרט ויחד עם עבודת הבימוי האמיצה של ירון שני וסכנדי יוצרים סרט ייחודי שמציג את המציאות המורכבת של השכונה היפואית.

"ע'גמי" הוא סרט שונה בנוף של הקולנוע שלנו ואירוע קולנועי נפלא וייחודי. לדעתי מדובר לא רק בסרט החשוב ביותר שנעשה כאן בשנים האחרונות אלא בסרט הישראלי הטוב ביותר שיצא לי לראות.

האסונות של נינה

כתבת אתר "סרט": נטע שניצר

אחד הסרטים הנפלאים מבחינתי בתולדות הקולנוע הישראלי. הסרט שיצא לאקרנים ב-2003 הותיר בי חותם משמעותי. הוא זכור לי כיפהפה, נוגע, מרגש, עדין והומוריסטי. הסרט זכה באחת עשרה קטגוריות בפרסי אופיר, הכמות הגדולה ביותר שזכה בו סרט בטקס זה, בהם פרס הסרט הטוב ביותר.

"האסונות של נינה" של הבמאי שבי גביזון ("שורו") מתאר את קורותיה של נינה (איילת זורר), אישה יפה שאיבדה את בעלה במלחמה ובתהליך האבל מוצאת בן זוג חדש שמתאים לה יותר. הסיפור מסופר מנקודת מבטו של נדב (אביב אלקבץ) בן 14, שמאוהב בדודתו ונוהג להציץ לחדר השינה שלה, אך בעקבות הטרגדיה עובר לגור איתה. תהליך ההתבגרות שהוא עובר מלווה את תהליך היציאה מהאבל אל החיים החדשים של דודתו.

[*]

בכל אלמנט שמופיע בסרט הושקעה חשיבה וסגנון: הצילום, המיז-אן-סצנה, התסריט ההרמוני וכמובן הבימוי המדויק והרגיש. הסרט מלא ביופי ופיוטיות. גביזון בונה דמויות ומערכות יחסים מורכבות ומסקרנות, וגוזר מתוכן רגעים יפהפיים בלתי נשכחים, למשל כמו הסצנה בה קצין הנפגעים מודיע בטעות למשפחת עסיס על מות בנם, כשהכוונה הייתה לחיים עסיס מהדלת ליד. הסיוט והפנטזיה הגדולים ביותר של כל משפחה בישראל, זהו רגע טראגי-קומי שכל כך מיוחד וספציפי להוויה הישראלית. בנוסף, הפאתוס של רב המלצרים בנאומו על כך שהם לא עובדים עם טחינה, הריב במסעדה בין חיימון לנינה שבו חיימון מתחנן למלצר שיישאר כי הוא חושש לחייו והדוגמאות עוד רבות. מי שבטעות פספס, מומלץ לו מאוד להתיישב ולצפות בסרט ישראלי טוב במיוחד.

לחלק הראשון של הכתבה – לחצו כאן