Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: להיות צ'רלי קאופמן

במסגרת פסטיבל הקולנוע בונציה שהסתיים בשבוע שעבר, זכה התסריטאי והבמאי צ'רלי קאופמן בפרס חבר השופטים על הסרט "אנומליזה" שיצר יחד עם דיוק ג'ונסון. הסרט נעשה באנימציית סטופ מושן כשכל השחקנים הם למעשה בובות קטנות. העלילה מגוללת את סיפורו של מייקל סטון, איש משפחה בגיל העמידה המדוכא משגרת החיים. במהלך נסיעת עסקים מייקל מנהל רומן עם בחורה צעירה בבית מלון ואז מתחיל הסיוט.

התסריט של "אנומליזה" נכתב על ידי קאופמן בשנת 2005 כמחזה מינימליסטי שלאחר שתי הופעות ירד מהבמה. שבע שנים לאחר מכן, הבמאי הצעיר ג'ונסון הציע לעבד את המחזה לסרט אנימציה. קאופמן היה סקפטי לגבי הרעיון בגלל שסרטו האחרון "סינקדוכה, ניו יורק" כשל בקופות אבל לבסוף נענה בחיוב להצעה.

על מנת להפיק את הסרט באופן עצמאי קאופמן וג'ונסון הצליחו לגייס באמצעות הקרן "קיקסטרטר" מעל 400 אלף דולר ובשנת 2012 הפרויקט יצא לדרך. הם עבדו על הסרט האינדי המסתורי במשך שלוש שנים, עד אשר הוכרז על הקרנתו במסגרת פסטיבל הסרטים הבינלאומי בטורונטו. לטענת הצופים זהו הסרט הטוב ביותר של קאופמן עד כה. כנראה שהוא אכן מוצלח מכיוון שיום לאחר הקרנתו אולפני "פאראמונט" רכשו את זכויות היוצרים לסרט והוא ייצא לאקרנים בסוף חודש דצמבר.

[*]

(בתמונה קאופמן מימין ודיוק ג'ונסון בהקרנת הסרט בונציה)

הזכייה של קאופמן בפסטיבל ונציה מהווה סיבה טובה להתבונן מקרוב על היוצר היהודי, החריג כל כך בנוף ההוליוודי. בדומה לקולנוען הוותיק וודי אלן, גם קאופמן פיתח שפה וסגנון אישי המזוהה עמו. כמו סרטיו של אלן גם של קאופמן עוסקים בנושא הקיום האנושי ובמרכזם ניצבים גיבורים מלנכוליים ונוירוטיים. בנוסף, הסרטים של שני היוצרים לא תמיד פונים לקהל הרחב ונדרשים מאמץ וסבלנות בצפייה בהם. אבל בניגוד לאלן שמייצר סרטים בקצב מסחרר, קאופמן יצר יחסית מעט סרטים במהלך הקריירה שלו.

בין התסריטים ההזויים והגאוניים של קאופמן שאף זיכו אותו במועמדות לפרס האוסקר ניתן למצוא את "להיות ג'ון מלקוביץ'" על עובד משרד (ג'ון קיוזאק) שמוצא מנהרה לתוך ראשו של שחקן הקולנוע ואת "אדפטיישן" על סופרים תאומים (ניקולס קייג' בתפקיד שניהם) הנקלעים למשבר כתיבה. תסריט מבריק נוסף אשר העניק לו את הזכייה בפרס האוסקר הוא "שמש נצחית בראש צלול" על זוג אוהבים (ג'ים קארי וקייט ווינסלט) שמחליט למחוק את זיכרונותיהם מהקשר בעקבות פרידתם הכואבת. סרטו היחיד כבמאי עד "אנומליזה" היה "סינקדוכה ניו יורק" המתאר את ניסיונותיו של במאי תיאטרון במשבר (פיליפ סימור הופמן) להעלות את המחזה האולטימטיבי על החיים עצמם, היה הברקה אינטלקטואלית מסחררת אולם לא זכה להצלחה קופתית.

חלק מהסגנון הייחודי של קאופמן, הוא היכולת הבלתי נתפשת שלו להמחיש רעיונות בצורה ויזואלית. מחשבות, פחדים וזיכרונות מקבלים ביטוי חיצוני על המסך באמצעות שילוב של שפה קולנועית, תיאטרלית וספרותית שהוא פיתח. בנוסף, המרחב, הזמן והדמויות מתערבבים בסרטיו אבל איכשהו העלילה הסוריאליסטית שלו תמיד נשארת ליניארית.

ללא ספק זווית הראייה של קאופמן על החיים אינה שגרתית. אם הייתה תעלה לתוך ראשו של קאופמן היא בטח הייתה בצורת רכבת הרים ספירלית וספק אם מישהו היה מעז להיכנס פנימה. נראה שבינתיים נסתפק בצפייה ביצירות מופת מקוריות פרי ראשו.