סקירות פסטיבל חיפה: קולות רקע, טרנטינו: שמונת הראשונים ועוד

קולות רקע

מבקר: ערן איצקוביץ

סרטו של יבגני רומן, שזכה בציון לשבח בפסטיבל חיפה, מציג את קיבוץ הגלויות של החברה הישראלית בשיאו. הוא מתרחש ב-1990, ועוקב אחר ויקטור ורעיה פרנקל, בני זוג בשנות ה-60 לחייהם שעזבו את ברית המועצות ועברו להתגורר בישראל. שם הם היו כוכבים בשמי דיבוב סרטים לרוסית, אבל פה הם מתחילים מחדש, מאפס. במקום להתכונן לפנסיה המתקרבת, הם עושים ריסטארט שנראה בלתי נתפס עבור מי שלא עשה את זה בעצמו.

כבר מהשוט הראשון בסרט, בו נראים בני הזוג עם עולים חדשים שמחכים לרדת מהמטוס בו הגיעו לישראל, הוא נוגע ללב. השניים מחפשים את עצמם בגיל לא פשוט להתחלה חדשה, והתסריט של רומן ושל זיו ברקוביץ' (שגם צילם את הסרט) מצליח להפוך את הסיפור של השניים למרגש מאוד וקורע מצחוק בו זמנית. הופעותיהם המעולות והמדויקות של מריה בלקין ושל ולדימיר פרידמן מעבירות את כל הניואנסים הקטנים שרומן וברקוביץ' העניקו לוויקטור ולרעיה. כך, אנחנו יכולים להתחיל להבין אילו הקרבות נדרשות לפעמים כדי לחיות חיים טובים יותר. "קולות רקע" שם את אורות הבמה על העולים שאולי אנו מתעלמים מהם, והוא עושה זאת תוך כדי כך שאנחנו צוחקים או מזילים דמעה, ובו זמנית נותן לצופים כמה נקודות חשובות למחשבה.

[*]

טרנטינו: שמונת הראשונים

מבקר: מתן יניב

הסרט הדוקומנטרי על אחד הבמאים החשובים בעולם תופס בהערצה סוחפת את התופעה שהינה טרנטינו כולל ראיונות עם שחקנים ומפיקים שעבדו איתו ומספרים מה כל כך מיוחד בבמאי ומדוע כל הוליווד עומדת בתור על מנת לעבוד איתו. למעשה זהו, אין כאן ממש סיפור או תיעוד אישי של תהליך נרטיבי בדומה לסרטי דוקו אחרים, זה מרגיש יותר כמו כתבה לקידום 'היו זמנים בהוליווד'. כן ישנם כמה אזכורים לסיפורים משעשעים על הבמאי כמו הפעם ההיא שמייקל מדסן אלתר את הריקוד האייקוני ב"כלבי אשמורת" או כשאלי רות' הופתע מכך שטרנטינו חילק משקאות חריפים על הסט של "חסין מוות".

זה משעשע ומאוד מלמד לדעת כיצד טרנטינו עובד עם השחקנים אבל הבמאי עצמו נשאר מאחור, אין שום רגע בו אנחנו רואים או שומעים ראיון איתו. הבמאית טארה ווד עושה עבודת מחקר עצלנית ולא מעמיקה בכלל במחקר אודות הבן אדם מעבר לסיפורים החמודים של השחקנים. כתוצאה מכך היא בוחרת להציג אותו כמו אל, מוערץ ולא מסוגל להיכשל. אפילו "חסין מוות" שנחשב לכישלון קופתי מוצג כפרויקט יצירתי שכולם אהבו להשתתף בו ולצפות בו. התוספת של הארווי ווינשטיין, שהינו הדבר האישי ביותר שמוצג בסרט, מרגישה כמו תוספת של הרגע האחרון שנוספה בעקבות הפרשות האחרונות.

חוקר המס

מבקר: מתן יניב

סרטו ההוליוודי של אבי נשר מ-1998 הוקרן בהפצה מחודשת בפסטיבל. "חוקר המס" עוקב אחרי חוקר המס אל בנג'מין שמבקש להתקדם במעלה המעמדות ע"י חקירת רצח לצד שוטר לא יוצלח המסבכת אותו עם כוחות הגדולים ממנו, אך אל לא מוותר וחותר בעקשנות אל עבר מטרתו. כמו כל הסרטים של נשר, גם כאן אפשר להרגיש את הקשר האישי שלו לדמות הראשית שהינו אדם יהודי ממוצא רוסי.

כמו בנג'מין, גם נשר הינו יהודי שמצא את עצמו במערכת גדולה בהרבה והוא מוציא את המאבק שלו בסרט פילם נואר רגיש, דרמטי ואפילו רומנטי. לא סתם הסרט נחשב ע"י רבים בתור הסרט האמריקאי הכי ישראלי שנוצר בשנות ה-90. גם הקאסט של הסרט מאוד מפתיע, עם ג'ו פנטוליאנו בתפקידו הראשי הראשון, כשהדינמיקה בינו לבין שותפו ווייד דומינגז מזכירה מאוד את גידי גוב ומאיר סוויסה ב"הלהקה". ישנן גם הופעות קטנה יותר של אליזבת' ברקלי ומייקל צ'יקליס ("המגן") שכמעט בלתי מזוהים מבעד למבטא רוסי משכנע.

מיראז'

מבקר: מתן יניב

"מיראז'" הוא סרט שסצנות הפעולה בו מבוימות היטב באופן מפתיע ולא נופלות מסרטים דלי תקציב תוצרת אמריקה. אבל זהו, חוץ מזה בכל הסרט לא מורגשת שום השקעה ושום מחשבה על הדברים הגדולים ביותר כמו סאונד צורם או דיאלוגים רפטטיביים שמרגישים כמו תוצאה של כתיבה אינטואיטיבית. זהו סרטו השני של דויד בן ארי שזכה בעבר בחיפה בפרס הצילום על סרטו 'מפטיר', אף הפעם אכזב עם סרט דל ברגש ועניין.

הכישלון המרגיז ביותר בסרט הוא הליהוק. הסרט מכיל בתוכו שחקנים כישרוניים שבלטו לי במיוחד בתפקידים משניים, במיוחד בלטו לי מספר גנגסטרים והדמויות הנשיות, בעוד שהשחקנים הראשיים סבלו בעיקר מבימוי מלודרמטי ומוגזם. זהו סרטו השני של דויד בן ארי שכבר זכה בפרס הצילום בעבר בפסטיבל חיפה על סרטו 'מפטיר'. פעם הבאה- עדיף שלא לקחת על עצמך את תפקידי המפיק, הבמאי, התסריטאי, הצלם וגם העורך.

[*]

סמטת הדובדבן מספר 7

מבקר: מתי לנג

סרטו החדש של יונפאן, מי שמכונה הנסיך של הקולנוע טאיווני, מגיע אל חיפה היישר מוונציה, שם הוא זכה בפרס התסריט הטוב ביותר. סרט האנימציה מתאר את הקיץ הסוער והמהפכני של שנת 1967 בהונג-קונג מנקודת מבטו של סטודנט נאה שמסתבך במשולש אהבה עם נערה צעירה, אותה הוא מלמד ספרות אנגלית, ואמא שלה. על אף שיש התקדמות דרמטית בסרט שניתן לעקוב אחריה, יונפאן זורק פה ושם סצנות לא קשורות ודמויות משונות. בחירתו של יונפאן ליצור תסריט כל-כך לא שגרתי יוצרת לעיתים חוסר נוחות ובלבול, אך החופש מהגבולות הצפויים של נרטיב דרמטי מעניק לסרט את הייחודיות שלו ויוצר רגעים רבים של יופי פיוטי.

הסרט כולו נמצא איפשהו בין דמיון ומציאות. סצנה אחת עוסקת בסיטואציה פשוטה ויומיומית, והסצנה שאחריה תתאר מצביים שנדמה שלקוחים היישר מחלום. המתח בין המציאות והחלום ניכרים אף בסגנון האנימציה של הסרט. יונפאן בחר לשלב סגנון של אנימה תלת ממדי עם נופים ואלמנטים ויזואליים דו ממדיים, כך שהסרט מרגיש היפר-ריאליסטי וציורי באותו זמן. בחירה זו משקפת היטב את המיקום הלא חד-משמעי של הסרט בציר שבין בדיון ומציאות. מומלץ למי שמחפש חוויה קולנועית מאתגרת וייחודית.

הביתה

מבקר: מתי לנג

"הביתה" , סרט הביכורים של הקולנוען האוקראיני נרימן אלייב, עוסק באב ובן טטארים ששבים לחצי האי קרים בכדי לקבור את הבן הבכור של המשפחה שמת במהלך העימותים בין אוקראינה לרוסיה. כצפוי לסרט רוד-טריפ מהסוג הזה, במהלך הנסיעה הם לומדים לאהוב אחד את השני, להתבגר, ולהתמודד עם האובדן שלהם. לסרט של אלייב יש איכויות רבות, ביניהן כמה סיקוונסים מאוד מגניבים מבחינה קולנועית שלא נופלים לגימיקיות וכן הופעות נפלאות מצד הקאסט שיוצר, יחד עם אלייב, מבחר של דמויות עגולות שכל אחת מעניינת בדרכה.

עם זאת, יש גם לא מעט בעיות בסרט. הבמאי אלייב הוא רק בן 26 ונדמה שגילו הצעיר של במאי הסרט היא הסיבה לפגם המהותי ביותר שלו: בוסריות. הסרט כולו מרגיש מאוד ראשוני, ואלייב עוד לא פיתח זהות משלו כאמן. דבר זה מתבטא בעיקר בשימוש ברחב מדי שלו בשוטים עם מצלמה מוחזקת ביד, שיטה שמעידה על הרצון של אלייב ליצור יצירה עוצמתית מבחינה רגשית על-אף שלא היה בטוח איך לעשות זאת. בוסריות זו מתבטאת גם בתסריט שמתפקע כמעט מקלישאות. למרות זאת, "הביתה" הוא סרט ביכורים מרשים ומרגש שמעיד על הכישרון הרב של הבמאי הצעיר שעומד מאחוריו.

[*]