בכל סרט אני מגשים את עצמי מחדש: ראיון עם במאי בשורות טובות

"אני מאוד מחובר לישראל ולקולנוע הישראלי. יש כאן קולנוע מצוין, גם טלוויזיה מצוינת והיעוד שלי הוא להשתתף בדבר הזה ולנסות להיות כמה שיותר טוב מסרט לסרט. גם אם אעשה סרט אמריקאי אני אחזור לעשות סרט ישראלי כי אני לא יכול להתנתק מהישראליות שבי", מספר בפתיחות הבמאי והתסריטאי ארז תדמור. אם השם לא מוכר לכם, בוודאי תזכרו את סרטו השני כבמאי (יחד עם שרון מיימון), "סיפור גדול" (2009) שהביא 320 אלף צופים בארץ והופץ ברחבי העולם. מאז עבר תדמור כברת דרך והספיק לביים חמישה סרטים עלילתיים באורך מלא, לזכות בשני פרסי אופיר (הבמאי הטוב ביותר על "ארץ פצועה" והסרט הקצר הטוב ביותר "נפילות") ולהיות מועמד לשלל פרסים.

ארז תדמור (45) הוא נתנייתי במקור וכיום גר ברמת גן עם אשתו, מורן ושני ילדיו הקטנים (9,4). כשהגיע לגיל התיכון הכיר את מי שהפך לחברו הטוב ביותר, גיא נתיב (תסריטאי ובמאי מצליח בארה"ב שסרטו "סקין" מופץ כעת באקרנים וזכה באוסקר על הסרט הקצר באותו שם). הם חרשו את סרטי הקולנוע, הספיקו להקים להקה והגיעו למסקנה כי "קולנוע הוא המקצוע האמיתי ששנינו רוצים להתעסק בו". לאחר הצבא למד קולנוע בקמרה אובסקורה עם נתיב ושם הכיר את שרון מימון. שלושתם יחד היו סוג של "חבורה" מגובשת ולמרות שכל אחד התפזר לדרכו ולתחומו, עם שניהם הוא שמר על קשר רציף לאורך השנים והם אף עבדו ועובדים יחד על פרויקטים משותפים.

את הסרט החדש "בשורות טובות" ביים תדמור ואת התסריט כתב יחד עם רועי אסף (שגם מגלם את התפקיד הראשי). למרות שלכאורה יש פה בעייתיות – שני תסריטאים שאחד מהם מביים והשני משחק, הכול הסתדר באופן מדויק. "רועי איבד כל קשר לתסריט ברגע שנכנס לחזרות. הוא היה שחקן ורק שחקן. אפילו שהוא ידע מה הולך להיות ואיך זה הולך להיות הוא ניתק את עצמו כתסריטאי. בסרט הזה הייתי במאי יחיד והיה לי שותף תסריטאי שניתק עצמו מהתסריט כאילו לא היה שם. באקט הראשון שצילמנו הוא ישר אמר לי ששיחקנו אותה", הוא מספר בהתלהבות.

[*]

(ארז תדמור, צילום: אוהד רומנו)

הסרט הזה שונה מסרטיו הקודמים של תדמור, שעסקו בעיקר בקונפליקטים של אחרים, שאינם קשורים אליו ישירות ("סיפור גדול", "ארץ פצועה", "נמל בית"). התסריט מבוסס על סיפורו האישי: טיפולי פוריות שעבר יחד עם אשתו במשך שש שנים. "בתקופת טיפולי הפוריות צפיתי בהמון סרטים ותמיד חיפשתי את הסרט על אנשים בטיפולי פוריות ולא מצאתי אותו. רציתי מאוד לראות את הסרט שמדבר על הנושא הזה ולומר 'וואו, הכול בסדר'. אני מקווה שאנשים שעוברים את אותו תהליך ויצפו בסרט ירגישו שעכשיו הם לא לבד", הוא מספר בגילוי לב.

הרעיון לסרט נבט לאחר שנולדה בתו הבכורה סיון. סיון נולדה לאחר מסע פיזי ונפשי לא קל בן שש שנים בהן ארז ואשתו לא שיתפו את המקורבים אליהם במה שעבר עליהם. היחידים שנשמרו בסוד הדבר היו המשפחות שתמכו. תחילה הוא כתב סרט קצר בשם "נפילות" על יום בחיי זוג שנמצא בטיפולי פוריות כשבמקביל טילים נופלים על תל אביב ואז הזוג צריך להחליט האם להביא ילדים לעולם או ללכת למקלט ולהתחבא. "נפילות" גרף את פרס האופיר על הסרט הקצר הטוב ביותר, משקיעים פנו אליו והדרך להפוך את החוויה הקשה בחייו לסרט דרמה-קומי באורך מלא נסללה לתדמור. למרות שאין לו כל ניסיון כתיבה, ארז זכר את העצות המצוינות לתסריט שנתן לו השחקן שעבד איתו ב"ארץ פצועה", רועי אסף, והחליט לשלבו כתסריטאי בסרט. אסף הסכים והם כתבו יחד את התסריט במשך שנה.

למה לא כתבת לבד את התסריט? הרי מדובר בסיפור שלך.

"אני מעדיף בדרך כלל לכתוב עם עוד מישהו/י. אני אוהב את שיתוף הפעולה בעיקר בתסריט. שיתוף פעולה בין תסריטאים, שני מוחות, זה משהו יוצא מן הכלל אם זה מצליח. ובמקרה הזה, זה היה מקסים, פורה ועם הרבה כוח וביקורת עצמית שאף אחד לא נפגע. הכתיבה עם שחקן שהוא טוב בדיאלוגים וטוב בדמויות, עזרה לי מאוד לשדרג את מה שאני כתבתי".

מה המשפחה חשבה על הפיכת הסיפור לסרט? זה מאוד אישי.

"הם ראו את הסרט הקצר, התרגשו וזה מאוד ענין אותם. הם בעצם היו שותפים לרעיון להפוך את זה לסרט באורך מלא. שיתפתי אותם בדבר הזה והם קיבלו את זה כמשימה להפוך את זה לסרט קולנוע. אחות של אשתי מורן היא רופאה גניקולוגית והיא עברה איתנו את כל התהליך של הטיפולי פוריות והיא גם ייעצה לי בסרט בימי צילום לדייק דברים שרופאים עושים. זה עזר לי המון בסרט".

קאסט הסרט מכיל שחקנים ישראלים מהשורה הראשונה שרובם הגדול כבר הופיע בסרטיו של תדמור (רועי אסף, אלי גורנשטין, שמיל בן-ארי, אוולין הגואל, אייל רוזלס). הסיבה לכך היא תחושת המשפחתיות שארז חש כלפיהם. "אני מאוד אוהב לעבוד עם שחקנים שעבדתי איתם בסרטים קודמים. זה כיף גדול ומרגיש שאתה יוצא להרפתקה עם משפחה חדשה. וכאן מההתחלה המשפחה איתך: הם מבינים אותך, את הדרך שלך ואת איך שאתה מביים. הם כבר מורגלים ויודעים איך לעבוד איתך", הוא מסביר. ל"חבורה" הצטרפו רמי הויברגר ונלי תגר. "ראיתי את רוב השחקניות בארץ. ואז נלי הגיעה וכשהיא באה ושיחקה את הדמות של מורן זה ריגש והצחיק אותי. היא הביאה גם רגש וגם טיימינג קומי וגם אנרגיה בלתי נשלטת וגם יש בה איזה משהו לא מרוסן שמאוד מתאים לדמות של הבחורה שעוברת תהליך של טיפולים הורמונליים. היא עשתה את זה בצורה מושלמת".

איך נלי ורועי התחברו לתסריט? הם נדרשו ללמוד דברים?

"נלי קראה את התסריט ונכנסה לדמות, אבל עם רועי הייתי צריך לשבת ולהסביר לו מה עוברים אנשים בתהליך של טיפולי פוריות עם כל החוצפה הישראלית. אין רגישות בארץ וזה רק בישראל כי באירופה לא אומרים את זה ולא לוחצים לעשות ילדים. כישראלי אתה צריך ללכת לצבא, להתחתן ואז להביא ילדים ואם אתה לא מביא את שלושתם – אתה מוזר. אתה כבר לא יכול לשבת עם כל החברים שלך שכבר הביאו ילדים וכל הזמן מדברים עליהם. על מה תדבר? תשב ותשתוק? כל אלה הם דברים שמאוד קשים לאנשים שעוברים טיפולי פוריות. רועי היה צריך לעבור תחקיר על הדבר הזה".

הסרט מכיל לא מעט סצנות סקס בין השחקנים הראשים. הסיבה לבחירה זו הייתה להמחיש את התהליך שעובר זוג צעיר שמקיים יחסי מין מתוך אהבה ותשוקה לבין זוג שנכנס לטיפולי פוריות והסקס הופך טכני, מכני ולא מהנה. "בתסריט הזה היה מאוד חשוב להראות את סצנות המין והן סצנות שמכילות עירום שמרני יחסית שמטופל בצורה עדינה. אי אפשר להתעלם מהעולם של סקס בטיפולי פוריות ולכן זה נמצא בצורה שלא פוגעת או חושפת יותר מדי, אלא מראה בצורה שקולה איך היחסי מין של הזוג מתדרדרים", מסביר ארז.

[*]

(נלי תגר, רועי אסף והבמאי ארז תדמור על סט "בשורות טובות". צילום: אוהד רומנו)

ישנו עירום של שני השחקנים הראשים. איך רועי ונלי קיבלו את זה?

"מדובר בשני שחקנים מאוד טוטאליים שנכנסו לדמויות, הם למדו להכיר אחד את השני בצורה מושלמת והיה להם נוח אחד עם השני ולכן זה עובר ממש חזק, הזוגיות שלהם והסצנות האינטימיות. לא היו מחסומים והם שיתפו פעולה בצורה מושלמת עם הסצנות ולא הייתה שום מבוכה. קודם כל אף אחד לא היה על הסט. כולם ישבו בחוץ וחיכו שנסיים. העיקר היה לכבד את השחקנים ולתת להם את הדרך להיפתח ולגרום לסצנה לעבוד. הייתה לי אחריות לשמור עליהם: שלא יהיו דברים שלא נוחים להם, שהצילום יהיה מאוד מדויק, שלא יחשפו יותר מדי – שזה יהיה עדין. זה מה שניסיתי לעשות. ואני חושב שזה הצליח יפה מאוד".

איך המציאות לעומת התוצאה הסופית?

"המקור היה שש שנים מייגעות שעברנו אבל קיצרתי את הסבל לשנה. הכרתי את המחלקה כאילו זה היה הבית השני שלי. זה כמו עבודה. רוב הזמן אתה מוצא את עצמך בטיפולים האלה וזה סוג של מצב שאתה אומר שנעצרו החיים וזו תקופה קשה ואתה לא רואה איך היא תיגמר. זה כל כך מייאש וקשה שאתה נמצא כל הזמן במעגל הזה ולא יוצא ממנו. כשנולדה הילדה, סיון, זה היה הניצחון שלנו– ניצחנו את הרפואה וזה ניצחון כפול כי אחר כך ניסינו שוב פעם וזה לקח יותר זמן ונולד דניאל ואיתו אמרנו זהו, תודה".

תדמור רואה בכל הליך יצירת הסרט נס. "בכל סרט אני מגשים את עצמי מחדש. חוץ מזה שזו פרנסה, זה כיף גדול. לכתוב, לעבור את כל השלבים של עשייה קולנועית זה אחד הדברים היפים שאני שמח שאני שם ומזל גדול בשבילי לביים סרטי קולנוע. אמנם יש שלבים רבים בכתיבה שהם קשים וכל שלב בתהליך הוא מתסכל אבל זה כמו פאזל שאתה מרכיב ולאט לאט החלקים מתחילים להסתדר", הוא מספר בהתרגשות. בעתיד תדמור מטפח פרויקטים נוספים מעבר לים עם גיא נתיב והוא כבר עמל על הפרויקט הבא – סרט באורך מלא שיצטלם בפברואר. ונחשו מי כתב את התסריט? שיתוף פעולה נוסף עם רועי אסף.