הדור החדש: עומר שטרנברג, במאי המאזין

במאים רבים לא מצליחים ולו פעם אחת להגיע עם סרטיהם לפסטיבל קולנוע גדול, אולם עומר שטרנברג בן ה-28, סטודנט שנה ד' בביה"ס לקולנוע סם שפיגל בירושלים, הצליח כבר בסרטו הקצר הראשון "המאזין" להתקבל לפסטיבל הקולנוע היוקרתי בברלין המתקיים בימים אלו בו הוא מתמודד במסגרת תחרות הסרטים הקצרים וגם בתכנית הגאה של הפסטיבל. "זה מפתיע, מרגש ומטורף להיות בברלין. זה כבוד ענק", הוא מספר בראיון שקיימתי עמו במהלך הפסטיבל.

"המאזין" מביא את סיפורו של יונתן (איתן גימלמן), חייל צעיר ביחידת האזנות, שמתחיל להאזין כחלק מתפקידו לשיחותיהם של אמיר וכארם, זוג גייז פלסטינים. מערכת היחסים המורכבת בין השניים שואבת את יונתן לתוכה ומעמתת אותו עם הזהות המינית שלו. אך ההתנגשות בין דרישות התפקיד לרגשותיו מאלצת אותו לקבל הכרעה קשה – ולבחור בין זהותו האישית לזו הלאומית.

מה הביא אותך לעסוק בנושא הזה?

"הרעיון התחיל כשנתקלתי במכתב הסרבנים של 8200 בו הם כתבו גם על אירועים מהסוג הזה. הרעיון התגלגל להפוך לסרט כשדיברתי עם חבר גיי פלסטיני שאמר לי שמהצד שלהם הם יודעים שיכול להיות שמישהו יכול להאזין להם ושזה חלק מהאופן בו הם חיים את חייהם. פתאום המתח בין להיות בצד של קצין משוחרר לבין לדבר עם החבר הפלסטיני על החוויה שלו ולהכיר את שני הצדדים מאוד סקרן אותי בתור קונפליקט שמעניין לחקור אותו".

ההתנגשות בין הזהויות היא אפילו גדולה יותר כאשר חושבים על כך ש-8200 היא יחידה שמתגאה בקבלתה את הלה"טבים.

"זה נכון. אנחנו חיים בחברה בה יש דין אחד למי שיהודי ודין אחד לאחר בשם ביטחון המדינה. אנו מרשים לעצמנו לעשות דברים בשם ביטחון המדינה שלא היינו מרגישים בנוח לעשות שלא בשמו. במיוחד ב-8200, שהיא יחידה בה ידוע שיש חברים רבים מהקהילה, ההתנגשות נמצאת בפנים. החלטתי שבמסגרת של סרט קצר לא אכנס לנושא של היחידה כולה ולקבלתה את הקהילה, אבל זה קיים שם ברקע".

[*]

(עומר שטרנברג. צילום: דור גרשוביץ)

יצא לך לדבר עם חיילים ביחידה על דילמות דומות?

"כן, דיברתי עם חיילים מ-8200 ונתקלתי בסיפורים דומים בהם הקונפליקט בין האישי והפוליטי מאוד ניכר. גיליתי את האינטימיות שהם מפתחים עם בן אדם שהם מכירים את רוב חייו. ברגע שאתה מאזין לבן אדם אחר נוצרת אינטימיות וקירבה וכאשר האויב מקבל פנים, שם וזהות אז זה יותר קשה לאחר מכן כשאתה יודע מה עושים עם המידע שאספת".

גם לפלסטינים מהקהילה יש דילמה בין הזהות הלאומית שלהם לקנאה בקבלת הקהילה בישראל.

"הדילמה הזו מאוד נוכחת בחיים של הפלסטינים. מצד אחד הפלסטינים רוצים להילחם בעוולות שנעשים להם ומצד שני יש כמיהה וקנאה לתרבות הישראלית, התל אביבית, הסובלנית והפתוחה יותר שמקבלת אנשים כמוהם". בסוף בבחירה בין הזהות האישית לזו הלאומית יונתן בוחר בלאומית. מדוע החלטת שזו תהיה הבחירה שלו?

"אני אוהב לדבר על האישי מול הפוליטי – לקחת סיפור קטן שהוא פרטי ואישי ולחבר אותו למציאות שאנחנו חיים בתוכה ולהשפעות שיש לדברים האלה אחד על השני. אני חושב שבסוף הזהות הלאומית שלנו היא חלק מאוד משמעותי במי שאנחנו ומאוד מעצבת את הזהות והבחירות שלנו. אי אפשר לברוח מזה. זה מי שאנחנו. השייכות שלנו למקום ולתרבות שאנו חיים בתוכם היא חלק מאוד חזק בזהות שלנו, בטח בעולם שפוליטיקת הזהויות כל כך שולטת בו. אני לא שופט את האנשים האלה או אומר שמה שאני חושב הוא נכון, אבל כדאי לא להתעלם מהאופן בו צה"ל מתנהל ואז להחליט האם בסט הערכים שלך כאדם זו הדרך הנכונה".

[*]

מדוע בחרת בשחקן שיש בו משהו מאוד תמים וילדותי בפנים.

"בגלל שזה סרט שהגיבור לא מדבר בו ידענו שיש משמעות לפנים של השחקן, שאתה צריך להסתכל עליו ולהבין את הסיפור של הבן אדם הזה. בהתחלה חשבנו על אופציות קצת יותר גסות וגבריות, אך בסוף לשים ילדון במדים, זה ממש כמו רוב חיילי צה"ל - ילדים במדים שפועלים עליהם כוחות גדולים מהם. החלטנו שאנחנו רוצים להראות את תהליך הגילוי הזה בתוך הסרט. ממקום מאוד תמים וילדי לחוות מהלך של התבגרות איתו. סרט יציאה מהארון בלי היציאה מהארון".

למה בחרת להציג את הדיאלוגים רק מהצד הפלסטיני ולא מהצד הישראלי בו אנו צופים?

"נדב לפיד (במאי "מילים נרדפות") חנך אותי בכל העשייה של הסרט. הוא דיבר איתי הרבה על הנושא של ההפרדה בין סאונד לוויז'ואל והמשמעות הקולנועית והפוליטית של זה. הסרט הוא מנקודת מבט ישראלית ואני חושב שיש משהו מאוד מייצג בבחירה הזו לגבי האופן שאנו חווים את הקונפליקט. הדברים שאנו רואים מול אלו שאנו שומעים עליהם, לגבי מה יותר קל לנו לפתח אמפתיה וממה קל לנו להתעלם".

שטרנברג התחנך בתנועת הנוער העובד והלומד. הוא תמיד אהב לצפות בסרטים ובסדרות, היה במגמת תיאטרון, אך בחר להתגייס לחטיבת הנח"ל, המשיך לקורס קצונה ונאלץ להתמודד עם היותו חייל גאה בקרבי. "בחרתי בנח"ל כי זה היה חשוב לי ערכית וגם יש לי נטייה להתמסלל ולעשות מה שאומרים לי, ועל זה גם הסרט באיזשהו מקום".

נתקלת בתגובות שליליות בצבא כשסיפרת על הזהות המינית שלך?

"בגדול הצבא מנסה לקבל, אבל זו תרבות מאצ'ואיסטית. נפגשתי עם אנשים ממקומות רבים בחברה הישראלית. הומופוביה זה דבר שהוא קיים ומהניסיון שלי זה בעיקר נובע מבורות. גם המפגש עם אנשים הומופובים בצבא נגמר בזה שברגע שהם ראו שם ופנים, הפכתי להיות אנושי מבחינתם".

אחרי סרט ראשון שכבר הגיע לברלין, מה השאיפה שלך בהמשך הקריירה?

"התחלתי לעבוד עכשיו על הסרט גמר שלי שהוא על חוויית ההתבגרות בצל המלחמה. בעתיד זה עוד חלום רחוק אבל ברור שאת 'המאזין' יותר מאשמח להפוך לפיצ'ר בבוא היום".

לכל הכתבות, הסקירות והראיונות מפסטיבל ברלין היכנסו ל מתחם פסטיבל ברלין