מאמי הוא חגיגה לעומת הסרטים הקודמים שלי: ראיון עם קרן ידעיה

לאופרת הרוק המיתולוגית "מאמי", שמור מקום מיוחד בחייה של הבמאית המוערכת קרן ידעיה ("אור", "כלת הים" ו"הרחק מהיעדרו"). בגיל 14, עוד לפני שחשבה על קריירה בקולנוע והרבה לפני שהעלתה בדעתה שיבוא יום ותעבד את אופרת הרוק לסרט - ישבה קרן ידעיה הצעירה באולם תיאטרון צוותא ופשוט נפעמה. אולם לאחר תהליך של 4 שנים של עבודה, הגיע האירוע שאיש לא צפה - מגפת הקורונה התפשטה בישראל, בתי הקולנוע נסגרו וסרטה של ידעיה ירד מהמסכים שלושה ימים בלבד לאחר צאתו לאקרנים. "לבי יוצא לכל אותם אנשים שהשקיעו סכומים ענקיים מבלי לראות את התרומה בעקבות ירידת הסרט מהאקרנים", מספרת ידעיה. על מנת להציל את הסרט ולחשוף אותו לקהל צופים רחב הוא יעלה החל ממחר (31 במרץ) בשירותי ה-VOD של הספקים השונים.

איך את מרגישה לאור העובדה שהסרט למעשה כמעט ודילג על בתי הקולנוע בדרך להפצה טלוויזיונית מהירה?

"כמובן שזהו לא המצב האידיאלי, אבל אני מאוד שמחה מהעובדה שהסרט יהיה זמין ב-VOD. אני חושבת שזהו פתח לעורר דיון מסוג אחר סביב הסרט במיוחד בתקופה כזו. 'מאמי' במהות שלו מעודד מחשבה ותהייה הנוגעות לעתידנו כחברה וכיצד ניתן להפוך את העולם לטוב יותר- דיון שנראה כי הופך לרלוונטי יותר ויותר בתקופה הנוכחית. הדבר הכי חשוב שיש לשים אליו את תשומת הלב כרגע בעיניי, הוא כלפי אלו שנפגעים הכי קשה מהמצב. מה שמדאיג במיוחד בגלל שכולנו עכשיו סגורים בבתים זו אלימות בתוך המשפחה כלפי נשים וילדים. האוכלוסיות האלו והעמותות שעוזרות להם חייבות לקבל מענה מתאים בימים אלו. הכי חשוב לא לשכוח ולא לזנוח נשים וילדים במיוחד בזמנים כאלו ואמן ונצא מזה מחוזקים וטובים יותר כיחידים וכחברה".

[*]

(קרן ידעיה בפרמיירת "מאמי". קרדיט צילום: יח"צ)

"מאמי", עוקב אחר דמותה של צעירה מעיירת פיתוח בדרום הארץ (נטע אלקיים), אשר חייה משתנים מקצה לקצה כשבעלה, לו נישאה זמן קצר לפני כן, נפצע במהלך שירות המילואים באופן שהותיר אותו צמח. מאמי מחליטה לעזוב את הדרום ולנסות את מזלה בחיים חדשים בתל אביב יחד עם בעלה, אך חווה שרשרת אירועים וטרגדיות שונות בניסיון ליצור חיים חדשים בעיר הגדולה.

שאלתי את ידעיה מדוע דווקא עכשיו 25 שנים אחרי שעלה המחזה המקורי, היא החליטה להעבירו למסך הגדול. ציפיתי לשמוע כמה תשובות, האחת (ואולי המתבקשת ביותר) היא 'האקלים הפוליטי'. "תראי, לצערנו אנחנו חיים במדינה שאף פעם לא משעמם בה, סרטים מהסוג הזה בעצם תמיד יהיו מאוד רלוונטים ובועטים במקומות הרגישים לנו", היא אומרת, אך זוהי לא הייתה הסיבה שגרמה לה לחזור בזמן 25 שנים אחורה. ידעיה מספרת על ערב קסום אחד, בו ישבה יחד עם בן זוגה הקולנוען מני יעיש ("המשגיחים", "אבינו"), וצפו בתוכנית העיצוב של מושיק גלאמין ששלף באחד הבתים בהם ביקר פוסטר ישן של ההצגה "מאמי". אותו הבזק רגעי, הציף מחדש בידעיה את אותה חוויה עוצמתית שחוותה שנים קודם לכן והיא ידעה שהיא חייבת לעבד את המחזה לסרט. כיצד התחילה העבודה על הסרט?

"אחרי אותו ערב קסום, הצצתי בקלטות הווידאו של המופע המקורי מלפני 35 שנה. אני זוכרת את עצמי מסתכלת, נדהמת, ומשיגה את הזכויות כבר למחרת. אז התחיל תהליך של 4 שנים של עבודה על הסרט כדי למצוא את השפה הקולנועית הנכונה לי. לאורך השנה הראשונה, כל יום עבודה הייתי צופה מההתחלה עד הסוף וכותבת לעצמי שאלות - מה להראות ולמה, והגעתי למסקנה שהעיקר צריך להיות המוזיקה. ידעתי שאני צריכה ללהק מוזיקאים אמיתיים, להקליט את הנאמברים בלייב, היה לי חשוב לא לפגוע ברגע המוזיקלי רק כדי להשתמש באימג'ים קולנועיים שיעלו את האגו שלי ויראו איזו במאית מעולה אני. זו אחת ההחלטות הראשונות שלקחתי. מאותו הרגע תהליך העבודה הוא פשוט לעבוד מול הטקסט כל היום ולכתוב עוד סטים של שאלות, עד שבערך שנה וחצי לתוך התהליך- דודו (טסה), התחיל להזרים אליי את העיבודים החדשים והתחלתי לתכנן על פיהם איך הסרט ייראה ויזואלית".

[*]

(מתוך הסרט "מאמי" באדיבות סרטי יונייטד קינג)

מה היו השיקולים שלך בעיבוד מהתיאטרון אל הקולנוע מבחינת השינויים שהמחזה עבר?

"עצם זה שאת עושה עיבוד למדיום אחר הוא מחויב בשינוי. אם הייתי משאירה את זה על הבמה, הרבה דברים ששיניתי לא הייתי משנה. יש החלטות שיותר קשורות לזמן שחלף, לזה שאני אישה ולעובדה שאני לא רואה את העולם לחלוטין כמו שהכותב שאחראי על הטקסט המקורי- הילל מיטלפונקט, ראה אותו. זו הייתה עבודה מאוד מורכבת מול טקסט שאני לוקחת בחשבון כמה הוא מיתולוגי והעובדה שאני יודעת שיש מעריצים שם בחוץ שיהיו מאוד רגישים מול כל שינוי שאני עושה. זו עבודה שצריכה להיעשות בכפפות של משי".

קשה שלא לשים לב לדמיון בין דמותה של מאמי לבין הדמויות הנשיות שהופיעו עד עכשיו בסרטים שלך. כולן נשים מאוד חזקות שהמזל די התאכזר אליהן - את חושבת שבמקום מסויים היצירה הזו ליוותה אותך?

"אני בטוחה. אני זוכרת את עצמי יושבת באולם בגיל 14, שמנמנה, עם כל התסביכים של גיל ההתבגרות וכל התסביכים הנשיים - עם הפרצוף שלי שהוא לא מתוק או בובתי, מסתכלת שם על מזי כהן בפה פעור ולסת שמוטה, ואומרת לעצמי- 'וואו, גם אישה כזאת יכולה להיות כל כך יפהפייה'. מזי בתור מודל לנשיות ניחמה אותי. האימג' הזה, שאפשר לי לראות מודל לנשיות אחרת, הולך איתי לא רק בסרטים שלי אלא גם בתוך עצמי".

איך הייתה החוויה לעבוד על הסרט הזה בהשוואה לסרטים הקודמים שלך שהיו הרבה יותר אישיים ואינטימיים?

"התענגתי על האפשרות לעושר ויזואלי. סוף סוף אני לא מדברת על זנות או גילוי עריות, ובעצם יש לי את האפשרות המוסרית לעשות קולנוע מרהיב ולהשתולל. כשאת מדברת על נושאים נורא קשוחים -אי אפשר לעשות תנועות מצלמה מפוארות או שוטים מרהיבים - זה ממש לא אקט מוסרי. אז בסרט הזה ממש חגגתי. ויותר מזה - כל חוויית העבודה הייתה מאוד מהנה. במקום חזרות היינו באולפן. כל היום התעסקנו עם מוזיקה. על הסט הייתה חגיגה אמיתית. זה לא סרט קל, זה לא מיוזיקל 'לה לה לנד' שכולו מסוכר ומענג לצפייה. זה בהחלט סרט קשוח אבל לעומת הסרטים הקודמים שלי הוא חגיגה".

אחת הסצנות שלי באופן אישי היתה הכי קשה לצפייה היא סצינת שיר האונס במקלט. יש סצנה בסרט שהיה לך קשה במיוחד לצלם?

"זו בפירוש אחת הסצנות היותר מאתגרות. בחרתי לצלם את זה באופן שזה נשאר סוג של קרב שירה, גם מתוך הבנה שאני לא חייבת להיות נאמנה לשפה שהקולנוע מכתיב לי, אלא עם השפה שהמוזיקה מכתיבה לי. מבחינה פוליטית, רגשית, וגם אמנותית זו הייתה אחת הסצינות המאתגרות. היא מצולמת כולה בוואן שוט, היא משלבת שירה שמוקלטת כולה בלייב וטקסט פוליטי מאוד מורכב שגם לקח המון זמן לפצח את המעט שינויים שהיינו חייבים לעשות. במחזה יש בשיר את המשפט המיתולוגי '20 שנות כיבוש', אז בטבעיות השאלה הראשונה שנשאלה זה האם להפוך לשבעים או חמישים שנות כיבוש. הרי הפלשתינים סופרים מ-48 והישראלים מ-67. בסוף הבנו שקולנוע הרי לא יכול לשאת שום זמן - קולנוע היא אמנות נצחית, אז שינינו את זה ל'שנים על גבי שנים, לחירות צמאים', כדי לא לכמת את הסבל והכאב. העניין פה הוא להקשיב, לא לריב".

האם שאבת מסרטים ספציפיים הנוגעים לז'אנר מהסוג הזה? אופרות רוק?

"בגדול, אני לא מאלה שצופים המון. לצערי האינסטינקט שלי הוא יותר להוציא מאשר להכניס, אבל אני תמיד אומרת שהדוגמה שכן עמדה לנגד עיניי הם סרטים שבהם הערך המוזיקלי גדול כמו הערך הקולנועי-ויזואלי. אלו הסרטים איתם ניהלתי דיאלוג כשהדוגמה הכי בולטת הוא הסרט 'החומה' של פינק פלויד. אמנם הסרט הזה הוא מאוד שונה מבחינה אסתטית ונמצא בכלל על גבול הפסיכדלי, אבל כן דומה מבחינת המוזיקה. 'מאמי' הוא סוג של 'החומה' פוגש את 'אור' שלי. מ'אור' לקחתי את הריאליזם אבל מ'החומה' לקחתי את הגישה שהמוזיקה תהיה יצירת המופת האמיתית - לפני הקולנוע. הקולנוע הוא השטיח האדום המאחד את הכל לכדי סיפור כדי שהמוזיקה תרגש יותר, אבל הוא לא העיקר".

מה עם הפרויקטים הבאים - מחכים לנו עוד סרטים מוזיקליים?

"הפנטזיה היא לעשות עוד סרטים מוזיקליים, אפילו עם דודו (טסה) ונטע (אלקיים), אבל הפרויקט הבא הוא לא מוזיקלי. אני ומני בן זוגי, הולכים לשלב כוחות ולעוף על שילוב הכשרונות הכל כך שונים שלנו. יש משהו דומה מאוד ועם זאת שונה מאוד בריאליזם, האותנטיות והפריפריה ששנינו מתעסקים בהם. השוני פה בולט מאוד ואני מקווה שהוא רק יעשיר את היצירה הבאה".