Seret מהעבר: 30 שנה למספריים של אדוארד

היה היה פעם, בממלכה רחוקה רחוקה- ממלכת קליפורניה, ילד קטן העונה לשם טים ברטון. אותו ילד, שהפך לימים לאחד היוצרים הכי מסוגננים ובולטים בייחודם בנוף הקולנועי הוליוודי, חוגג השבוע שלושה עשורים לאחד הסרטים היותר אישיים, כואבים ואייקונים שלו - "המספרים של אדוארד". הסרט מהווה מעין אדפטציה מודרנית פנטסטית ליצירתה המוכרת של הסופרת מרי שלי "פרנקנשטיין", ומלווה את דמותו של אדוארד (ג'וני דפ), פרי יצירתו של מדען קשיש החי חיי בדידות, אשר לוקה בהתקף לב פתאומי בטרם מספיק להשלים את יצירתו, ומותיר אותו, לרוע המזל, עם ידי מספריים חדות. כשסוכנת קוסמטיקה חביבה, טובת לב ונואשת, נכנסת אל הטירה המבודדת ונתקלת בדמותו של אדוארד, היא מחליטה לקחת אותו יחד איתה אל הציוויליזציה, אשר מתגלה לאורך הסרט כאכזרית יותר מחיי בדידות בטירה אפלה.

הסרט הינו סרטו הרביעי של ברטון באורך מלא, אשר הגיע אחרי הצלחות קולנועיות וקופתיות כמו "ביטלג'וס" ו"באטמן", שהקנו לברטון לא רק מקום בצמרת הבמאים ההוליוודים של אותה התקופה, אלא גם יד חופשית ואומנותית להוציא לאקרנים כמעט כל דבר שירצה ואת מה שמכונה על פיו, כאחת מהיצירות היותר אישיות שלו. הסרט מאופיין באסתטיקה שהפכה לסימן ההכר של ברטון כבמאי ויוצר, ולמרות שהאווירה האפלה הופיעה גם בסרטיו המוקדמים יותר (ובעיקר בסרטי האנימציה שיצר), אין ספק ש"המספריים של אדוארד" ביסס את אופי יצירתו הייחודי והגותי של ברטון בנוף הקולנועי שמלווה אותו לאורך כל שנות הקריירה הקולנועית שלו מאז ושבשנים האחרונות כמעט והפך כבר לפרודיה על סרטיו המוקדמים.

[*]

הסרט מהווה מעין מחווה ליצירות אותן העריץ ברטון בילדותו, כשהוא שואב השראה מאגדות וסיפורים גותיים ופנטסטיים כמו "פרנקנשטיין", "הגיבן מנוטרדאם", "פנטום האופרה", "היפה והחיה" וכמובן "פינוקיו", מהסגנון הקולנועי האפל המזוהה עם האקספרסיוניזם הגרמני ומסרטיו המוקדמים של אחד השחקנים האהובים והמוערכים ביותר על ידי ברטון - שחקן סרטי האימה וינסנט פרייס, לו הקדיש ברטון תפקיד מיוחד (שבצער רב קוצץ עקב מחלת הפרקינסון של השחקן) שנכתב עבורו, בתור יוצרו הקשיש של אדוארד. דמותו של פרייס מלווה את ברטון לאורך יצירותיו במהלך השנים, כשהמחווה המוכרת ביותר היא הקדשת סרט קצר שיצר הבמאי בתחילת דרכו אשר נקרא "וינסנט", ומתאר את מעלליו של ילד קטן החושק לגדול ולהפוך לוינסנט פרייס. הסגנון הגותי והפנטסטי בולט בסרט לא רק מבחינה אסתטית-ויזואלית אלא גם מהבחינה העלילתית-סיפורית. הסרט, אשר מתחיל בדמותה של זקנה חביבה בליל חורפי מושלג, המספרת סיפור לנכדתה הקטנה, והדמיון של הסרט עם סיפורי אגדות מוכרים יוצרים את הרושם כי הוא מציע אגדת ילדים חביבה ותמימה עם ספין גותי אפל. רושם זה מתברר כמוטעה, כשמתחתיו בנויה אלגוריה חברתית נוקבת המציגה באופן ביקורתי את אכזריותה של החברה הפרברית-אמריקאית ה"נורמלית" כלפי הזר והשונה ממנה. על פי עדויות של ברטון עצמו, הסרט מהווה רפלקציה מסויימת על חוויות התבגרותו כנער שונה ומבודד חברתית שלא מצא את מקומו באותם פרברים אמריקאים בהם גדל. מוטיבים אלו של תלישות, זרות ולעיתים ביקורת חברתית המשתמעת מכך מלווים את ברטון הלאה באופנים שונים ביצירותיו.

הסרט מהווה נקודה משמעותית לא רק בקריירה הקולנועית של ברטון, שהגדיר את הסרט כאהוב עליו ביותר, אלא גם את תחילת הקשר המופלא בין הבמאי למי שהפך עם השנים ל''שחקן הבית'' שלו- ג'וני דפ. הסרט הוא שיתוף הפעולה הראשון בין השניים, ולמרות השמות הגדולים שנלקחו בחשבון לגילום תפקידו של אדוארד- בין היתר טום הנקס, טום קרוז, גארי אולדמן וג'ים קארי, היה דווקא דפ הצעיר, הנלהב וחסר הניסיון אשר משך את עינו של ברטון.

הסרט עצמו אשר התחיל את דרכו כציור אותו צייר ברטון בנעוריו של אדם רזה עם ידי מספריים, התפתח לכדי סיפור קצר (שנכתב על ידי קרוליין תומפסון), והפך לסרט עטור שבחים, מעריצים והכנסות (86 מיליון דולר מול תקציב של 20 מיליון), היווה עם השנים מקור להשראה לא רק עבור שיתופי הפעולה העתידיים והרבים בין ברטון ומי שהפך לשותפו המוזיקלי- דני אלפמן, אלא גם עבור יוצרים ומוזיקאים רבים אשר הפכו את סיפורו הנוגע של אדוארד וידי המספריים שלו לאלבום מוזיקלי, חוברת קומיקס ואפילו לאדפטציה לבימת התיאטרון באנגליה.