מאחורי המצלמה: הסרטים הגדולים על במאי קולנוע

הביוגרפיה: "היצ'קוק" (2012)

מעטים הבמאים שהגדירו בכזו חדות את עבודת הבמאי כמו אלפרד היצ'קוק. שנת 2012 הייתה שנת המפנה בה שתי ביוגרפיות יצאו אודותיו: הסרט "היצ'קוק" והסרט הטלוויזיוני "The Girl". אך בעוד "The Girl" הוא ניתוח לוקה בחסר של יחסיו הבעייתים של הבמאי עם השחקנית טיפי הדרן," היצ'קוק" מנסה לצייר תמונה שלמה יותר של הבמאי, שצולחת לא פעם את הדרך בזכות השחקן הראשי – אנתוני הופקינס. "היצ'קוק" מוצא את גיבורו בימים שלאחר הצלחתו המסחרית והביקורתית של סרטו "מזימות בינלאומיות" (1959), שמאתגרים אותו לנסות ולמצוא את רוח הניסיוניות של צעירותו.

אלו מובילים את היצ'קוק לבחור לעבד את המותחן הזול של רוברט בלוך, "פסיכו", כפרויקט הבא שלו – למורת רוח אולפני פאראמונט. כשאלו מסרבים להפיק את סרטו והיצ'קוק מסכים לממן את סרטו בעצמו ולהעניק חלק מהרווחים לאולפן, אשתו הנאמנה והיצירתית, אלמה רוויל (הלן מירן, שבעצמה סירבה לתפקיד הראשי שהציע לה היצ'קוק ב-"פרנזי" ב-1972), מהרהרת בהחלטתה לתמוך בפרויקט והיחסים הארוכים בין הזוג עומדים בקושי חדש.

למרות פספוס צדדיו הפחות מחמיאים של הגאון הקולנועי (במיוחד יחסו המתעלל על הסט), "היצ'קוק" מצטיין בנתינת הבמה דווקא לגיבורות הלא-מוערכות-דיין בקריירת הבמאי – אלמה רוויל, ששימשה ככותבת שותפה ועורכת תסריטים על לא מעט מסרטיו הגדולים של בעלה - "39 המדרגות" (1935), "רבקה" (1941) ועוד – וג'נט לי (לימים אמה של ג'יימי לי קרטיס), הכוכבת הבלתי מעורערת של "פסיכו" (מבלי אפילו להופיע בו לכל אורכו), שמגולמת ע"י סקרלט ג'והנסון. תיקון קטן לקולנוען גדול.

עוד סרטי במאים מסוג זה: "פזוליני" (2014) של אבל פררה אודות הבמאי האיטלקי השערורייתי; "יוצא מן הכלל" (2017) של מישל הזנוויציוס, אודות הרומן בין במאי הגל החדש הצרפתי ז'אן-לוק גודאר עם השחקנית אן וויאזמסקי; "להציל את מיסטר בנקס" (2013), המגולל את סיפור האהבה-שנאה של וולט דיסני ו-פי.ל. טרוורס, הסופרת הידועה מאחורי "מרי פופינס".

[*]

האוטוביוגרפיה: "כל הג'אז הזה" (1979)

לא פחות מכך שהוליווד אוהבת לדבר על עצמה, במאים אוהבים לספר את סיפורם שלהם. כך לא מעט קלאסיקות קולנועיות – מ-"שמונה וחצי" של פדריקו פליני ועד "400 המלקות" של פרנסואה טריפו – התבססו (לפחות בחלקן) על חייהם האישיים של יוצריהן. אחד היצירתיים ביותר בתת ז'אנר זה הוא "כל הג'אז הזה" סרטו זוכה האוסקר (בין היתר, בפרסי הפסקול והעריכה) של הכוריאוגרף והבמאי בוב פוסי מ-1979.

פוסי, איש אשכולות מודרני, שידו עיבדה (לבמה ולקולנוע) כל דבר מ-"קברט" ועד "צ'אריטי המתוקה", עבד באמצע שנות ה-70 בצורה כמעט מאנית על שני פרויקטים גדולים – בימוי הסרט "לני" (1974), אודות הסטנאדפיסט השנוי-במחלוקת לני ברוס (בגילומו של דסטין הופמן), והפקת המחזמר "שיקגו" לברודווי. כשאלו דרדרו את מצבו הרפואי ולבסוף הובילו אותו להתקף לב, החל פוסי לחשוב על "שמונה וחצי" משלו – שישלב בין הרגשות החוץ-גופיים ואלו האמיתיים והמוחשים שחש באותה התקופה. לשם כך גייס את כוכב "מלתעות", רוי שניידר, ג'סיקה לאנג, ומושא האהבה מחוץ לנישואין שלו באותה התקופה, אן רנקינג, ויצר "את כל הג'אז הזה" (על שם השיר הנודע מ-"שיקגו"). התוצאה קשה להגדרה – כתערובת של מחזמר, קאמפיות, אסתטיקה, חדרי מתים ומלאכים, פוסי הפך את הסיפור הזה - אודות ג'ו גידון (שניידר) ושגרת העבודה המוגזמת שלו שמאותתת את קץ חייו – למסמך נוגע עד עצם היום הזה.

עוד סרטי במאים מסוג זה: "סינמה פרדיסו" (1988) – ג'וזפה טורנטורה; "אבק כוכבים" (1982) ו-"ימי הרדיו" (1987) – וודי אלן; "כאב ותהילה" (2019) – פדרו אלמודובר; "בוז" (1963) – ז'אן-לוק גודאר; "זהותה של אישה" (1982) - מיכלאנג'לו אנטוניוני; "המזכרת" (2019) – ג'ואהנה הוג; " S.O.B." (1981) – בלייק אדוארדס; ועוד...

הדוקומנטרי: "הם יאהבו אותי אחרי מותי" (2018)

אדם גדול מהחיים עוד בימיו, אורסון וולס נוכח בעשרות יצירות קולנועיות ב-80 השנה האחרונות – בין אם פיזית, במודע, בדימוי או במקרה. כך, רק ב-22 השנה האחרונות, דמותו של אורסון וולס הופיעה ב-5 סרטים שונים (כולל "מאנק" של דיויד פינצ'ר מהשנה שעברה, שם הוזז הצידה לתפקיד שולי לטובת התסריטאי "האזרח קיין" וגיבור הסרט – הרמן ג'יי מאנקוביץ') - אך דווקא היכן שדמותו הלוחמנית עוברת בצורה הטובה ביותר היא פשוט כשהיא מתועדת. הסרט התיעודי "הם יאהבו אותי אחרי מותי", שהוקרן לראשונה בפסטיבל ונציה לפני כשלוש שנים (וזמין כעת בנטפליקס), מורכב מתיעוד מאחורי הקלעים של הפרויקט הגנוז של וולס במשך קרוב ל-50 שנה, "הצד האחר של הרוח".

מה שהיה אמור להוות את הקאמבק הגדול של וולס לזירה ההוליוודית אחרי שנים באירופה, הסרט המוקומנטרי-אקספירמנטלי הנ"ל אודות במאי מזדקן (הבמאי הקלאסי ג'ון יוסטון; "הנץ ממלטה") שעורך הקרנה של סרטו הלא-גמור (למרבה האירוניה) הוביל את וולס למערבולת של בעיות משפטיות, לוגיסטיות ותקציביות במשך 15 שנים, בהן המשיך לנסות ולהוציא את הפרויקט לפועל, עד למותו בגיל 70 ב-1985.

הבמאי פיטר בוגדנוביץ' ("הצגת הקולנוע האחרונה"), שכיכב בסרטו של וולס, לקח על עצמו את המטלה לסיים את הסרט אחת ולתמיד, והביא את היצירה לתודעת הקהל ב-2018, מלווה בסרטו התיעודי של במאי הדוקו מורגן נוויל שנקרא ע"ש משפט נבואי שאמר וולס לבוגדנוביץ' – "הם יאהבו אותי אחרי מותי". נוויל מספק הרבה סיבות למדוע משפט זה מוצדק, ולמה עליו להישמר כזה – בין אם בניתוח גוף העבודה העצום והמגוון של הבמאי הנודע, בין אם התבוננות בניסיונותיו הקדחתניים לסיים את הסרט ושהותירו בו צלקת נפשית, או בין אם בהתכחשותו הגורפת של וולס למה שנראה ברור מאליו – "הצד האחר של הרוח" הוא לא רק סרטו האחרון של וולס, אלא הוא גם סרטו האישי ביותר.

עוד סרטי במאים מסוג זה: "היצ'קוק/טריפו" (2015), אודות הראיון -והספר - האייקוני בין שני הקולנוענים השונים והמשפיעים הללו; "האל" (2018), אודות הבמאי העצמאי האל אשבי ("להיות שם"); "Filmworker" (2017), על עוזרו הנאמן והאנונימי של סטנלי קובריק במשך 3 עשורים; ו-"Buster Keaton Rides Again" (1965), אודות צילומי סרטו האחרון של אשף הקומדיה האילמת.

הביזאר: "אד ווד" (1994)

"אמנות טובה" היא מונח סובייקטיבי לחלוטין, אך מה עושים עם האמנים שהוגדרו מראש כבר ע"י הקונצנזוס כ-"אמנים גרועים"? במקרה של אד ווד, במאי סרטי "בי-מובי", אימה ואירוטיקה זולים שמת באנונימיות, כל מה שהיה עליו לעשות הוא לחכות לטים ברטון. הבמאי הנודע, עם החיבה המוגזמת לאסתטיקה גותית, ראה - בסיפורו המוזר והייחודי של במאי 'הסרט הגרוע בכל הזמנים', "תוכנית 9 מהחלל החיצון" (1957), בנטיותיו המיניות החתרניות לזמנו (ווד נהג להתלבש בבגדי נשים עוד מילדותו) וביחסיו הארוכים עם אליל האימה בלה לוגוסי בשלהי הקריירה הדועכת שלו – חומר גלם שופע לסרט ביוגרפי לא שגרתי.

התוצאה הייתה "אד ווד" (1994), שאיחדה את ברטון עם שותפו הקבוע ג'וני דפ (בתפקיד הראשי), העניקה לשחקן הותיק מרטין לנדאו (שגילם את לוגוסי) אוסקר ראשון והפכה לפריט קאלט של ממש במהלך השנים – אחרי תגובה ראשונית צוננת מטעם הקהל - אך יותר מכל, "אד ווד" וברטון הראו לעולם שגם בגרוע יותר ניתן למצוא את הטוב ביותר.

עוד סרטי במאים מסוג זה: "חי בסרט" (2017), סרטו של ג'יימס פרנקו אודות "אד ווד" של מזרח אירופה – טומי וויסו – והליך יצירת ה-"מגנום אופוס" שלו, "החדר" (2003); "Living in Oblivion" (1995), אודות במאי עצמאי (סטיב בושמי) שמאבד את שפיותו במהלך הפקת סרט דל-תקציב; והסרט הדוקומנטריים "American Movie" (1999), אודות התלאות שצמד קולנוענים אגוצנטרים עוברים במהלך יצירת סרטם הקצר הראשון; "Best Worst Movie" (2009), שמלווה את מייקל סטיבנסון, שכיכב כילד בסרט הקאלט הגרוע הנודע, "טרול 2", במסעו עקבות גורל צוות ההפקה; ו-"לאן נעלם משה גז" (2011), העוקב אחרי חיפושיו של הבמאי אבידע ליבני אחרי יוצר "הסרט הישראלי הגרוע ביותר בכל הזמנים".