איזה כיף של פסטיבל סרטים

פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה שננעל ביום חמישי בלילה היה, כמו כל פסטיבל, מעין משחק לוטו בו נדמה שכדי ללכת לסרט טוב, צריך פשוט להמר. סרטים מבטיחים התגלו כאכזבות ודווקא סרטים שלא שמענו עליהם חצי דבר התגלו כדברים המרתקים והמעניינים ביותר. כאלה היו, למשל, "סהרורי" האסטוני, ו"בחשכת הלילה" הפקה רוסית- פורטוגלית המספרת על בעל מועדון מפוקפק הנקלע לחובות עבור המאפיה הרוסית ונאלץ לתת להם את ביתו. הסרט הקשה והמרתק הזה מתרחש כולו במשך לילה אחד במועדון ועוקב אחר מערכות היסים בין בני המשפחה, ובמיוחד בין שתי האחיות - הצעירה שעומדת להימסר למאפיה, והאחות הגדולה המנסה לשנות את המצב ולהגן עליה. אלה היו שעתיים לא קלות עבור מי שצפה בהן, כשהסגנון הריאליסטי של הסרט - מצלמות הכתף, האפלוליות והמשחק המצוין - יצר סרט דחוס שקשה להוריד ממנו את העיניים ויש לקוות שיוקרן באחד מערוצי הסרטים בטלויזיה.

בנוסף, נערכו מספר הקרנות בכורה לסרטים שעתידים לצאת להפצה מסחרית בקולנוע במשך השנה, וצפייה בכמה מהם מעלה תהייה על אופן בחירת הסרטים להפצה בארץ, שכן חלקם היה הרבה פחות טוב מסרטים שיהיה קשה להשיג אחרי הפסטיבל. בין האכזבות הללו נמצא הסרט "אהבה במחשבה", שביים אכן וון בוריס, תסריטאי "להתראות לנין". הסרט מתרחש במהלך סוף שבוע כפרי אחד בשנות העשרים ומתאר חברות בין שני צעירים, חברות שתעמוד מול שאלות רבות כאשר כל אחד מהם יתאהב ויפגע. למרות הצילומים היפים והרעיון המסקרן, "אהבה במחשבה" לא מצליח להיות סרט מרתק באמת מכיוון שהוא חסר ייחוד, דומה לסרטים רבים שנעשו על צעירים בשנות העשרים של המאה ובסופו של דבר נותר סרט סתמי למדי, וחבל. אכזבה נוספת היא הסרט הספרדי "החיים שרצית", המספר על חקלאי באיזור הררי מבודד, אשר בתו הגדולה נחטפת ע"י שכנו, דבר שיגרום לשינויים רבים בחייהם מאוחר יותר. מצד אחד חבל לספר מה קורה בסרט ולאן מובילה החטיפה - ובהמשך, הסרט כולו - אבל מצד שני, לאחר מכן, לא קורה בו הרבה והוא בעיקר חוזר על עצמו. כמו במקרה של "אהבה במחשבה", גם כאן הצילומים היפים והשחקנים הטובים לא מצליחים לחפות על העובדה שיש כאן סרט די משעמם.לעומת שני הסרטים הללו נערכה גם הקרנה שנייה בפסטיבל ל"למצוא את ארץ לעולם לא", סרטו המרגש של מרק פורסטר, שעוקב אחר תהליך הלידה של המחזה "פיטר פן", הסרט גם פתח את הפסטיבל. ג'וני דפ, מצוין כרגיל, מגלם את המחזאי ג'. מ. ברי, שמתחבר עם אלמנה (קייט וינסלט), המגדלת לבדה את ארבעת בניה. הסרט מתאר את החברות ביניהם וכמו חושף את המקורות שהיו השראה לדמויות כמו פיטר פן וקפטן הוק וכן את אלמנט הילד המסרב להתבגר, המלווה, כך לפי הסרט, לא רק את פיטר פן, אלא גם את ברי עצמו. פורסטר מצליח לבנות עולם שנע בין מציאות לדמיון, בין ילדותי לבוגר, ולמרות שזה לא סרט מושלם ויש בו לא מעט שמאלץ, קשה שלא להרגיש שמדובר בסרט שנעשה עם הרבה אהבה והרבה נשמה שנכנסת לכל סצינה ויוצרת מסחטת דמעות שכיף להיסחף אחריה. לא מעט אנשים שיצאו מהסרט אמרו שכבר הרבה זמן הם לא נהנו ככה ויש לקוות שאלף מאתיים זוגות הידיים המאמינות שמחאו כפיים בהתלהבות בסוף הקרנה הצליחו, אי שם, להקים לתחייה כמה פיות.

גם היצירה הישראלית זכתה למקום מכובד בפסטיבל עם הקרנות בכורה של סדרות טלויזיה וסרטים עלילתים ותיעודים. "אהבה זה כואב" של דנה מודן ורם נהרי זכתה לתגובות מצוינות, כך גם "עטאש- צמאון", שלמרבה הצער עדין לא נמצא לו מפיץ בארץ. בין הסרטים העלילתיים הוקרן סרטו הארוך הראשון של איתן ענר, "ריקי ריקי", לפי תסריט של דלית קהן, שגם מככבת בתפקיד הראשי, כבחורה שארוסה (ניר לוי) עוזב אותה חודש לפני חתונתם. בנוסף, אחותה הצעירה מעבירה את עצמה לגור אצלה יחד עם להקת הרוק שלה והיא מתחילה לצאת עם הפרופסור שלה, מקס (טל פרידמן). "המטרה של הסרט היא לעשות כיף לאנשים", אמרה דלית קהן לפני ההקרנה, אבל יש הרגשה שהסרט כל כך מתאמץ להצחיק ולשאת חן והופך במהרה, על אף כמה רגעים מוצלחים, לטרחני. התפניות בעלילה נעות על גבול הקלישאה, הבדיחות צפויות וגסות ויש גם כמה רגעים מביכים באמת, במיוחד אלה עם גילה אלמגור כפסיכולוגית של ריקי. הבימוי של איתן ענר מנסה לשמור על קריצה מלודרמטית, עם צבעוניות מוגזמת א-לה אלמודובר, אבל לא תמיד מצליח להחליט אם הוא עושה זאת בהומור או ברצינות. כך שיש צוות שחקנים ויוצרים גדול ומוכשר שלמרבה הצער לא מצליח לספק את הכיף הקליל ונשאר בסרט סתמי ומאכזב.

בכורה ישראלית נוספת נערכה לסדרה "יורים ושרים", שביים ארז לאופר, מיני סדרה תיעודית בארבעה פרקים הסוקרת את ההיסטוריה של הלהקות הצבאיות בארץ. שני הפרקים הראשונים סוקרים את השנים הראשונות, מהפלמ"ח עד מלחמת ששת הימים, ואילו שני האחרונים, שהוקרנו בפסטיבל, מששת הימים עד היום. בניגוד לסדרות הסוקרות את ההיסטוריה של התרבות הישראלית כמו "במדינת היהודים" או "סוף עונת התפוזים", "יורים ושרים" לא מלווה בקריינות ומתבססת על ראיונות בין יוצאי הלהקות ועל קטעי ארכיון שכמו יוצרים ביניהם דיאלוג מעניין שמכוון את הצופה לעבודת הפענוח על תפקידן האמיתי של להקות אלו. הסדרה, שמלווה כמובן ברבים מהשירים של הלהקות, הופקה ע"י "טלעד" ותעלה לשידור ביום שני, 18/10.

ההרגשה של לחזור מחיפה דומה להרגשה של חזרה מחו"ל. נכון שאין חנויות דיוטי פרי או התרגלות מחדש לחום, אבל בדרך חזרה לתל-אביב קשה שלא להרגיש כאילו ביקרנו בארץ אחרת שתושביה, במקרה, מדברים עברית שוטפת (ואנגלית לא רעה). הרגשת הזרות הנעימה הזו מתחזקת יותר עם פסטיבל הסרטים שננעל והביא את המבחר הקולנועי של מדינות רבות מאסטוניה עד יפן, מארה"ב עד רוסיה. למרות האבטחה הכבדה שלא הייתה מביישת אף שדה תעופה, הפסטיבל הצליח לשמור לכל אורכו על אווירה נעימה עם הופעות החוצות, האוכל וכמובן - הסרטים.

לשנה הבאה בחיפה.