Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: מסיבת שכונה

מאת: יאיר הוכנר

זו אולי הגזמה אבל אחרי צפיה בסרט "מסיבת שכונה" אני משוכנע שהיתה כאן התערבות אלוהית.

מזמן, אבל מזמן, לא יצאתי מאושר מסרט. נכון שבתקופה האחרונה היו כמה סרטים שמאוד אהבתי כמו "לחזור", אבל אף אחד מהסרטים האלה לא גרם לי לצאת עם חיוך דבילי מרוח על שפתיי ושלא לדבר על כך שבמהלך הסרט לא הפסקתי לצחוק, לשיר, להתנועע, ומדי פעם פשוט הרגשתי שאני נחנק מרוב התרגשות.

[*]

יום רביעי, השעה עשר בבוקר, אני מגיע להקרנת העיתונאים השנייה, (אחרי שהפסדתי את הראשונה), של הסרט "מסיבת שכונה". כמה ימים לפני זה צלצלתי לאמא שלי והצעתי לה להצטרף, "זה הסרט החדש של הבמאי של שמש נצחית בראש צלול", אני מסביר לה והיא בהתלהבות אומרת - "בטח שאני באה". ואז אני מוסיף, "זה סרט על מוסיקה שחורה, את יודעת, ראפ והיפ הופ". היא לא התלבטה ומיד אמרה שלמרות זאת היא מצטרפת.

אתם צריכים להבין, אמא שלי היא לא בדיוק צרכנית של קניה ווסט אפילו לא של אריקה באדו. היא אוהבת את שלום חנוך ויהודה פוליקר. אני אזנק ישר לסוף, כאשר הסרט נגמר נכנסנו לחנות דיסקים והיא כמעט קנתה את הדיסק של הפוג'יז אחרי שהיא התאהבה בלורן היל בסצנות האחרונות של הסרט והסכימה בקול רם עם האמירה של וויקליף ז'אן במפגש שלו עם הסטודנטים מאוהיו.

[*]

לאורך כול הסרט הראש שלה התנענע אפילו שטאליב קוואלי וקומון נתנו את הקטעים שלהם. ובמהלך כל הסרט היא פשוט לא הפסיקה לצחוק. למען האמת המון זמן לא ראיתי עם אמא שלי סרט ששנינו צחקנו בו זמנית. בטח תגידו שאני מגזים אבל "מסיבת שכונה של דייב שאפל" הוא לא רק המסיבה הכי מוצלחת בעיר (לא נחנקים מסיגריות והלוואי ואולמות הקולנוע שבו הוא מציג יהיו צפופים כמו ה"לימה לימה" ביום שני), אבל הוא גם הסרט עם האנרגיות הכי חיוביות שראיתי מזה שנים. יש ביצירה הייחודית הזו תחושה של שליחות חד פעמית, כאילו מדובר ברגע היסטורי וכול הכלים השתלבו בצורה מושלמת לכדי יצירה מרוממת רוח.

המסיבה היא רעיון של דייב שאפל, קומיקאי מבריק המוכר בעיקר בזכות קומדיית הקאלט Halfbacked ותוכנית מערכונים שלפי הרכילויות בעקבות ההצלחה העצומה שלה עבר התמוטטות עצמה ונטש את ארה"ב לטובת דרום אפריקה. אז שאפל מחליט לעשות מסיבת שכונה בברוקלין, ניו-יורק. הוא מגייס את הבמאי מישל גונדרי והצלמת אלן קוראס שאחראים על בימוי וצילום הסרט "שמש נצחית בראש צלול", ועשרות קליפים לביורק, הרולינג סטונס, בק, כמיקל ברדרס, דאפט פאנק, לני קרביץ, קיילי מינו, רדיוהד, קנייה ווסט, וייט סטרייפס ועוד

[*]

אל הקומיקאי המחונן, הבמאי המבריק והצלמת המדהימה מצטרפים רשימה מרשימה של מוסיקאים שלמרביתם ישנם שורשים בברוקלין: אריקה באדו, מוס דף, ג'יל סקוט, קומון, טאליב קוואלי, קניה ווסט, The Roots, ולורן היל עם הפוג'יס שהתאחדו באופן חד פעמי עבור המסיבה. כולם הופכים את המסיבה הזו לאירוע מוסיקלי נדיר של שיתוף פעולה מרגש וסוחף.

הגדולה של הסרט היא שהוא מצליח לדבר גם אל אנשים כמו אמא שלי, שמוסיקה שחורה לא בדיוק נמצאת בראש מעייניהם. לפתע המוסיקה הבלתי ברורה זוכה לתרגום והצופים נחשפים למשמעות המילים שנשמעו לאוזן בלתי מזוינת בלתי ברורות. האומנות מתגלה בשיאה, הכישרון והאנרגיות מציפות לא רק את ברוקלין, אלא נוזלות מתוך המסך אל האולם ומציפות את יושביו. בואו נגדיר את זה ככה, אם אמא שלי אהבה אין סיבה שההורים שלכם לא יאהבו.

[*]

הסרט מתעד את ההכנות להופעה, את ההופעה עצמה, חזרות, ראיונות עם הקהל והאמנים ויוצר ביחד עם שאפל את אחד הסרטים התיעודיים המוסיקליים הטובים ביותר שנראו על המסך הגדול מזה שנים.

לפי דעתי הם גם הצליחו ליצור את אחד הסרטים הטובים ביותר של שנת 2006.