Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: לא חייבים לעשות סרט מכל ספר - חלון פנורמי

מאת: רון פוגל

"בא נצא לטייל ונרוץ עם הכלבים הלילה, בסברביה" (סברביה, פטשופ בויס)

שנות החמישים בארצות הברית. אחרי שנים של שפל קשה ומלחמה שתבעה קורבנות רבים נכנסת אומת הפסים והכוכבים אל המחצית השנייה של המאה העשרים כאחת משתי מעצמות העל בעולם. פיתוח מואץ של פרויקטים ממשלתיים, הולדת תרבות הצריכה והרצון לפיצוי חברתי ואישי אחרי שנים של חיים ספרטניים מוביל לכך שאנשים רבים באמריקה רוצים יותר ומהכול - ובמיוחד מר וגברת סמית' רוצים את הבית בפרברים עם הגדר הלבנה.

[*]

תרבות הפרברים (או סברביה כפי שהיא מכונה) מציגה את החלום האמריקאי המודרני במלוא הדרו - תרבות פנאי מפותחת. גינה נאה לארח בה חברים ואיכות חיים שכה חסרה בעיר המודרנית הצפופה והמלוכלכת.

אלא שמכל חלום מקיצים בסופו של דבר למציאות שהיא לעיתים אפרורית ולעיתים ממש אכזרית וזה מה שקורה לבני הזוג ווילר בסרטו החדש של סם מנדס "חלון פנורמי" (באנגלית נקרא הסרט "כביש המהפיכה" כשם הרחוב בו הם גרים, אולי כדי לרמוז על השינוי הנחוץ בחיי הגיבורים).

[*]

סרטו של מנדס, המבוסס על רב מכר באותו שם מאת ריצ'רד ייטס (בעברית בהוצאת "אחוזת בית", תרגום קטיה בנוביץ') הנו עוד סרט שמנסה לבחון את "תוגת הפרבר" ואת שיברו של אותו חלום הצבוע בצבעי הכחול אדום לבן.

שורה ארוכה (ומכובדת) של יוצרים ניסו לבחון בעבר את הייצור החברתי העונה לשם סברביה - דייויד לינץ' הציג אותו כהתגלמות הדקדנטיות האנושית בסרטו הנפלא "קטיפה כחולה", טוד סולאנז' פשוט הציג מציאות אכזרית ונטולת תקווה (במיוחד לשונה ולאחר) בסרטיו "ברוכים הבאים לבית הבובות" ו"אושר", סופיה קופולה נסחפה לדיכאון קיומי תמידי ב"חמש ילדות קטנות" והגדיל לעשות ג'ון ווטרס שלקח את תרבות הפרברים לקצה הטירוף האנושי בסרטים כמו "פינק פלמינגוס" ו"אמא סדרתית".

[*]

ז'אנר האימה תקף את נושא הפרברים מזווית שניסתה לבחון את הבית הפרטי כבסיס של החברה והתא המשפחתי האמריקאי וסרטים כמו "הלילה ה-19" ו"פולרגייסט" עשו מטעמים מבתים מפוארים בלב גינה גדולה שבעצם הם התגלמות הרוע עלי אדמות.

גם מנדז חיטט בעבר בפצע הפעור הזה בלב האמריקנה בסרטו המצוין "אמריקן ביוטי" שהציג הומופוביה, פדופיליות, חטטנות ועוד אילו מרעין בישין ולכן רבה האכזבה מכך ש"חלון פנורמי", למרות שנוצר בידי יוצר מוכשר, כושל תחת כובד הציפיות ממנו ומהקאסט שלו ובסופו של דבר מדובר ביצירה חיוורת, לא משכנעת ואף מרגיזה. לא במפתיע התעלמו ממנו חברי האקדמיה והעניקו לו שלוש מועמדויות בלבד - על שחקן המשנה (מייקל שנון המופיע בסרט למספר דקות ומהווה קרן אור באפלת היצירה הדלוחה הזו), עיצוב אומנותי ועיצוב תלבושות.
[*]

"אתה לא יכול להתחבא ...בסברביה"

הסרט מספר על זוג צעיר - פרנק ואייפריל ווילר. הם עוברים לבית בפרברים מגדלים שני ילדים מקסימים. פרנק עובד כאיש מכירות בחברת אלקטרוניקה ואייפריל היא עקרת הבית המושלמת. אבל (כפי שאנו לומדים מסצינת הפתיחה הצעקנית) לבני הזוג יש מועקה גדולה. אייפריל מרגישה לא מסופקת, פרנק משתעמם בתשע עד חמש שלו (וגם שוכב עם מישהי בעבודה) והם מגיעים למסקנה שנחוץ שינוי.

קצת קשה להזדהות עם בני הזוג שלמרות שקייט ווינסלט ודיקפריו משתדלים להראות אומללים ככל יכולתם, הם עדיין נראים ככוכבי קולנוע זוהרים שהאוויר בפרברים רק עושה להם טוב (שלא נדבר על כך שהילדים שלהם כמעט אף פעם לא בסביבה, דבר מאד לא מציאותי כשמדובר בילדים די קטנים).

[*]

ווינסלט (אשתו של מנדס הבימאי) מנסה רב הסרט לראות כמו פועלת קו ייצור קשת יום ולא מצליחה. גם דיקפריו, שהוא טעות ליהוק אדירה, נראה יותר כפלייבוי מתבגר מאשר כאיש משפחה מיוסר.

ואיפה תוגת הפרברים? בפלשבקים שמפיל עלינו מדי פעם מנדס? בצילומים היפיפיים של הדרך לעיר שעושה פרנק כל יום? במפגש השבועי של הווילרים עם חבריהם הטובים מעבר לגבר?

[*]

מנדס לא מממש כמעט לכל אורך הסרט את הפוטנציאל שקיים בסיטואציה של זוג שחווה את שברם של חלומותיו ורק סופו העצוב והמצמרר של הסרט, שבו הפרבר מדומה למפלצת האוכלת את יושביה, מצליח קצת לגעת (לי הזכיר סוף הסרט את הסיום של "בית קברות לחיות" המדהים של סטפן קינג שבו לאחר שמשפחתו השמחה איבדה את עצמה, מהרהר האב באלו שיבואו להתגורר בשכונה במקומו).

בשביל הרבע שעה האחרונה ממש לא שווה ללכת לסרט ויצירתו של מנדס נשארת הערת שוליים מפוקפקת על החלום האמריקאי, הערה שבמקרה הטוב קצת נוגעת, אבל באופן כללי מוטב היה לה שתישאר בין דפי הספר של ייטס.