השפה חושפת עומקים של הקיום האנושי: ראיון עם נורית אביב

נורית אביב היא מוותיקות יוצרי הקולנוע הישראלים, עם לא פחות מ-14 סרטים תיעודיים שביימה, והייתה צלמת הקולנוע הראשונה של הקולנוע הצרפתי. סרטה המרגש החדש "לסמן", המוקרן בימים אלו בפסטיבל הקולנוע בחיפה, עוסק בעולם השקט אבל מלא ההתרחשות של החרשים בישראל, ערבים ויהודים, המדברים ביניהם בשפות סימנים, שמתבררות לבורים ולנדהמים שבינינו כשפות רבות, עצמאיות לגמרי, שאין להן קשר לעברית או לערבית. יש בסרט הזה מסר והמחשה עמוקים מאוד של האפשרות לפלורליזם בעולמנו, להכלת השונה יחד עם המאחד, והדברים האלה קשורים לדבר שהוא ממחיש כל כך טוב: המסתורין הגדול של קשר, זיקה ותקשורת – הדברים המהותיים באמת בקיום האנושי.

לא ידעתי ששפת סימנים היא שונה דקדוקית לגמרי מעברית או שפה אחרת. חשבתי שזה מין חיקוי בידיים. הייתי מאוד מופתע.

אביב: "אין קשר בין שפת סימנים לשפה המדוברת באותו המקום ויש אינספור שפות סימנים. רק התרבות של המקום משפיעה על שפת הסימנים והתרבות של מקום יכולה להיות מאוד מקומית, אפילו כפר קטן".

הסרט שיקף לי שאנחנו שונים בכל מקום וגם דומים בכל מקום. את מראה שזהות היא דבר דינמי ונסיבתי וצומחת מתוך מקום מסוים, וזה נותן טעם של חופש מהדרמה של הלאומנות והמאבקים בין קבוצות עם זהות 'מקובעת' ו'אבסולוטית'.

אביב: "כשאנשים אומרים 'זהות' אני לא יודעת מה הם אומרים. יכולים להתייחס אליי כאישה לבנה, נולדה בתל אביב, אבל זה בתנועה, והזהות משתנה בזמן אמת ביחס למי שאני נמצאת מולו, חיה איתו".

[*]

בסרט רואים שהסימנים שמייצגים "שנה" בכפרים אל-סייד וכפר קאסם בישראל, שהתפתחו בהם שפות סימנים לחרשים שהן אוטונומיות לחלוטין, מבוססים על סוג התנועות של פעולת הקציר שהיו עושים בכפרים האלה, שהיו שונות.

אביב: "מה שחשוב הוא ששתי תרבויות שונות שאין ביניהן קשר, למרות הקירבה הפיזית, עושות משהו דומה – בוחרות בקציר, באופן בלתי תלוי. אבל צורת הייצוג שונה כי אלה קצרו בידיים ואלה במגל. שפה תמיד משקפת תרבות אבל גם שומרת את התכנים של התרבות. השפות האוראליות והמחקר שלהן לא משקפים היטב את שפות הסימנים כי האחרונות צומחות מתוך מקום אחר, חייב להיות להן סוג דקדוק שקשור לחיקוי הפיזי של העולם".

אחד מהמרואיינים אומר בסרט ששפת הסימנים הרבה יותר עסיסית, חושנית ומינית משפה מדוברת.

אביב: "מיתרי הקול מוחלפים בתנועות של הגוף כולו והמבט. אבל מעבר לתקשורת יש עוד שלב והוא השלב הפיוטי. האדם שואף אל המעבר. הוא לא רק יצור מתקשר. לכן הבאתי את הדוגמה של תיאטרון החרשים בסוף הסרט. הקצב הוא מה שהיה חשוב בסרט וחשוב בשפת הסימנים, וקצב הוא מה שחשוב בשירה. מקצב, מלודיה, דימוי".

[*] (בתמונה: נורית אביב. צילום: זיו עמר)בסרט יש ביטוי לפעמים לקושי של חרשים מול עולם שאינו מוכן לקבל אותם כבני אדם שלמים ומתוקנים. הדבר מעלה שאלה לגבי האופן שבו שאנחנו שופטים אלה את אלה לעתים קרובות שלא כדין, רק מפני שאנחנו שונים: שומעים ביחס לחרשים, יהודים ביחס לערבים, וכן הלאה. הסרט ממחיש כמה אחווה יכולה להיות בין בני אדם, בעלי זהות שונה, שצומחת ממקור עמוק אחד. יש תחושה עמוקה בסרט של לבביות חמה. "החרשות היא 'בעיה' רק אם רואים את מצבם של רוב האנשים כברירת המחדל המועדפת", אומרת אביב. "רואים את האנשים האלה שמחים וצוחקים, חיים חיים משפחתיים וחיי עבודה ככל האדם. יש בעצם יצירת הסרט אפשרות של אינטגרציה בין בני אדם. ראית כמה חיבוקים מרגשים ונרגשים היו בין יהודים וערבים בהקרנה כאן בסינמטק? זה כל כך שימח אותי".

יש בכל העולם חזרה היום לצנטרליזם לאומני שמנסה להגיד שהכול אצלנו אחד וצריך להיות אחד ושאנחנו צודקים.

אביב: "אבל גם מהלך הפוך שמראה שהמציאות היא הפוכה, והסרט משקף את זה. כך לדוגמה לגבי העושר של השפות. למה אנחנו חושבים שצריכה להיות שפה אחת? אנשים כל הזמן ממציאים דברים, אנשים ממציאים מילים חדשות וזה דבר אורגני, וכך גם זהות. למה הכול צריך להיות אותו דבר מבחינת הרבה אנשים? זו ציפייה לא סבירה. אני מסרבת ללכת לפסטיבלים של נכים להראות את הסרט. לאנשים האלה אין באמת קשיי דיבור. הם מדברים באופן שוטף. הם מעניקים כזה עושר לעולם. ביניהם אני הייתי ה'נכה'; לא יכולתי להבין אותם. מה שמעניין אותי אינו נכות, אלא שפה. האנושות כולה מתעשרת על ידי המגבלה שמאפשרת יצירת שפות נוספות וצורות שפה נוספות".

הסרט עוסק הרבה מאוד בכפר קאסם, כי לפני מאה שנים התפתחה שם שפת סימנים עצמאית לגמרי מאפס, שחוקרים שונים לומדים אותה וחוקרים אותה בעניין רב. לפני הצפייה בסרט, כשהייתי שומע "כפר קאסם" – הייתי חושב רק על טבח. ופתאום אתה רואה משהו אחר לגמרי.

אביב: "שני הדברים חשובים: לזכור את הטבח ולהראות את מה שאני מראה. אין צורך שהסרט יעסוק בטבח, אבל טוב לראות שלצד הדבר הנורא שקרה שם, קרה שם גם משהו אחר לגמרי. הפלא הגדול ביותר לדעתי שהסרט מלמד עליו הוא היכולת לתרגם משפה לשפה. אנחנו יכולים להבין אלה את אלה. חשוב שכולנו נדבר הרבה שפות, ואם כולנו נדבר הרבה שפות, יהיה כאן משהו יותר מיוחד, שלא כולנו נדבר את ה'גלוביש', האנגלית המינימליסטית הבינלאומית הזו שהתפתחה. וחשוב לזכור את הפיוטי. השפה חושפת עומקים גדולים של הקיום האנושי. המוח האנושי מסוגל להרבה".

הסרט "לסמן" יוקרן פעם נוספת בפסטיבל חיפה ביום שבת 29.9 בשעה 19:00