רכבת לבוסאן: רון פוגל מדווח מפסטיבל הקולנוע הגדול באסיה

בשעה טובה הוזמנתי להיות אורח של פסטיבל הסרטים הגדול באסיה בעיר בוסאן בדרום קוריאה. יצאתי למסע סביב העולם וחזרתי לקוריאה אחרי שב-2013 ארגנתי שם שבוע קולנוע ישראלי. אז זה היה בסיאול ועכשיו אני מגיע לעיר הנמל שהיום נחשבת לאחד מאתרי התיירות הנחשקים באסיה. מכיוון שקוריאה זה לא קאן התחלתי את המסע שלי כבר ביום שני בארץ הקודש. 10 שעות אחרי נחתי בהונג-קונג ואז בטיסה נוספת של ארבע שעות לבוסאן. אז שעה וחצי אוטובוס למלון שסיפק לי הפסטיבל. סך הכל כולל זמן המתנה לקונקשן -למעלה מ-24 שעות עד שהגעתי לארץ הקימצ׳י.

ברביעי התחיל הדבר האמיתי והתקיים טקס הפתיחה הסופר מרשים. כמו בקאן גם לבוסאן יש את המונומנט הקולנועי שלה - בניין מפלצתי שבו נמצאים משרדי הפסטיבל ובחלקו האחורי מתקיים אירוע הפתיחה בנוכחות אלפי מוזמנים. האירוע מתוקתק בדקדקנות על ידי המתנדבים החרוצים והצעירים מאוד של בוסאן. השיטה היא שאתה מגיע, נרשם ואז מחכה ששמך יופיע על צגי המחשב הגדולים באזור התור ואז אחר כבוד אתה נקרא לשטיח האדום ומכריזים על שמך.

[*]

(בתמונות: מבקר האתר רון פוגל בפסטיבל הקולנוע בבוסאן)

השנה מוענק פרס איש הקולנוע של השנה בפסטיבל למפיק-שחקן-מוזיקאי ריושי סאקאמוטו שניגן יצירה קצרה בתחילת הערב ואני נזכרתי בתפקידו כמפקד הסדיסט ב״חג מולד שמח מר לורנס״ של נאגיסה אושימה. בין שופטי התחרויות ניתן למצוא את יון קונימורה, השחקן היפני המצוין שזכור בתפקידו המצמרר כשטן עלי אדמות ב״היללה״ המצוין מלפני שנה.

סרט הפתיחה ״ימים נפלאים״ הוא סרט איטי, לעיתים איטי מדי, של הדוקומנטריסט ג׳ירו יון שמציג את סיפרה של פליטה צפון קוריאנית שמתחתנת עם אזרח סיני כדי לשרוד ואז לפתע עוזבת לדרום קוריאה. סרט על יחסי אם ובנה ועל המרקם העדין שביחסי הקוריאות. לא לטעמו של כל אחד ואולי ארוך מדי אך אפקטיבי ובעל מטען רגשי ומלא נפתולים בעלילה. אחרי הטקס מתקיימת קבלת הפנים הרשמית של הפסטיבל במלון ״גרנד הוטל״ המפואר שם אני פוגש מכרים ישנים.

יום למחרת טקס הפתיחה המרהיב הגיע הזמן להיכנס לעניינים. בבוסאן מוקרנים סרטי הפסטיבל בחמישה מוקדים: בית הפסטיבל וארבעה בתי קולנוע בעיר. שניים מהם בתוך קניונים מפוארים ואחד בתוך האוניברסיטה המקומית. רוב ההקרנות הן לאורחי הפסטיבל ולקהל הרחב, כשמיעוט מתקיים לעיתונות ולקניינים שמשתתפים בשוק הסרטים שנערך במקביל לפסטיבל. בניגוד לקאן, בבוסאן מזמינים מראש כרטיסים ולא מחכים בתור.

[*]פתחתי את היום השני לפסטיבל בסרט הקנייתי ״רפיקי״ שאותו החמצתי בקאן. הסרט מספר על אהבתן של שתי בחורות צעירות בניירובי ועל היחס ההומופובי של החברה אליהן. הסרט נאסר להקרנה בקניה בשל הנושא שלו. למרות שמדובר בסרט לא מתוחכם וצפוי, מצליחה הבמאית ונורי קייהו להציג את סיפור האהבה בין שתי הבחורות באופן שמצליח לרגש ונדמה אותנטי ולא מאולץ.

לאחר מכן אצתי להקרנה של אחד הסרטים הישראלים המוקרנים בפסטיבל – "הגולם" של האחים יואב ודורון פז ("ג'רוזלם", "מתים לרגע") בפני אולם כמעט מלא. הסרט מוקרן במסגרת רצועת סרטי החצות ואני דווקא צפיתי בו בצהריים. "הגולם" מתרחש במאה ה-17 כשבכפר קטן בליטא יוצרת אישה יהודייה את הגולם בצורה שדומה לבנה המת. כשאנשי הכפרים הסמוכים מאיימים להשמיד את הקהילה היהודית הקטנה, הגולם מגיע לסגור חשבונות ולערוף ראשים כי לא כדאי להתעסק עם הפרנקנשטיין היהודי.

למרות האנגלית המליצית בפי השחקנים ביניהם חני פירסטנברג וישי גולן המצוינים ודיאלוג שלעיתים מזכיר שמאלץ אמריקאי בסגנון "ינטל", הסרט קולח ואפקטיבי. התסריט של אריאל כהן מפתיע, הצילום של רותם ירון מגורען והאפקטים ראויים. האחים פז מוכיחים שוב כי הם במאים סופר מוכשרים שראויים ליותר תשומת לב בארצנו הקטנטונת. "הגולם", כמו ילדי הסתיו, מוכיח כי ז׳אנר האימה זוכה לעדנה מיוחלת בקולנוע הישראלי וכולי תקווה כי ניתן יהיה לראות את הסרט בהקרנות גם אצלנו.

[*]

המשכתי לסרט היפני "השלמה" שצולם בסין. הסרט מספר על מהגר יפני לא חוקי בסין שמוצא עבודה במסעדה יפנית ואז הכול מסתבך. סרט על יחסים מתוחים עם נגיעות קולינריות פה ושם. בימוי מהוקצע ואנסמבל מנוסה הופכים את הסרט למעט יותר משגרתי. הזמן דוחק ואני ממהר לטקס פרסי אסיה של המגזין "מרי קלייר" המתקיים במלון "גרנד הוטל" המהודר. מגזין האופנה ביחד עם שאנל מקיים כל שנה את הטקס שנחשב לאחד היוקרתיים באסיה. אני יושב בשולחן עם אנשי קולנוע מיפן, אוזבקיסטן והפיליפינים (השנה מקיים הפסטיבל זרקור על הקולנוע הפיליפיני). משם למלון "נובוטל" לערב הוקרה לבמאי הקוריאני הוותיק לי ג׳אנג הו, וזהו אני סיימתי להיום והלילה ירד על בוסאן. מחר אמור להגיע טייפון.