פסטיבל בוסאן: האלווין והסרטים החדשים של האחים כהן וקוארון

אני כבר שבוע בבוסאן בפסטיבל הסרטים הגדול באסיה וכבר מרגיש כמו דג במים (או צלופח במקרה של קוריאה). התחלתי את הראשון בסרט אקשן/פנטזיה קוריאני בשם "המכשפה" של הבימאי פארק הון ג׳ון, שבין היתר כתב את התסריט ל״ראיתי את השטן״ המטריד מלפני כמה שנים. הסרט הדי צפוי אך המאוד מהנה מלא בסצנות אקשן נוטפות דם ומספר על ילדה הנמלטת ממתקן סודי שבו ארגון ממשלתי מאמן ילדים להפוך לרוצחים מיומנים. הילדה גדלה אצל זוג כפריים ואינה זוכרת דבר ממה שקרה לה. עשר שנים לאחר מכן היא מופיעה בטלוויזיה במבחני ״כוכב נולד״ הקוריאני והבוסית המרשעת של אותו ארגון מזהה אותה. האם תצליח הנערה להימלט מהסוכנים האכזריים? כל מי שראה סרט "אקס מן" אחד בחייו או צפה בסדרה "מלאך שחור" עם ג׳סיקה אלבה יכול לצפות את העלילה מקילומטרים, מה שלא פוגם מההנאה מהממתק הסופר אלים הזה שהוא רק החלק הראשון בטרילוגיה מתוכננת.

הסרט רק הסתיים ושוב נכונה לי ארוחת צהרים מטעם הפסטיבל והפעם מפגש של מנהלי פסטיבלים אסייתיים כמוני עם עשרה יוצרים קוריאנים מבטיחים שסרטיהם מוקרנים במסגרת המכונה ״ויזון״. האוכל משובח, הבירה והיין מצוינים ואפילו ה"מוקולי"- יין אורז קוריאני - כבר מוצא חן בעיניי. סיבוב קצר בשוק הסרטים שעומד להסגר ולסרט השני שאצפה בו היום ״רומא״ של אלפונסו קוארון, היוצר המקסיקני המחונן שחוזר אחרי 17 שנים לביים סרט במולדתו (ב-2001 הוא ביים שם את הלהיט ״ואת אמא שלך גם״).

"רומא", שקוארון גם כתב לו את התסריט צילם וערך, הוא לטעמי אחד האירועים הקולנועיים החשובים של השנים האחרונות ואני עוד צריך לעכל את מה שראיתי .הסרט מספר על משפחה בורגנית ועוזרת הבית שלהם שחיים במקסיקו בזמן אי השקט החברתי של 1970. צילום מופתי בשחור-לבן, סיקוונסים קורעי לב (במיוחד סצנה אחת בבית חולים שגרמה לי לבכות) והרבה מאוד הומניזם ומחאה חברתית הופכים את הסרט של נטפליקס למועמד כמעט ודאי לאוסקר לסרט הזר. עוד אדון בסרט בהמשך.

בריצה קלה הגעתי שוב לקמפוס האוניברסיטה של בוסאן לצפות בסרטם החדש של האחים כהן ״הבלדה על באסטר סקראגס״ שנדמית יותר כאנתולוגיה עקובה מדם המכילה שישה סיפורי מערב פרוע לא אחידים ברמתם. זו לא ממש יצירה חשובה של האחים, אך לאוהבי הומור שחור והאחים כהן ההנאה מובטחת. גם הסרט ייצא בהמשך בנטפליקס. טפטוף מקרר קצת את האוויר ובמלון ה"גרנד הוטל" מתקיים ערב הבמאים שבו נאספים אחר כבוד כל הבמאים שהגיעו לפסטיבל וביניהם במאים ממלזיה, אינדונזיה, קמבודיה ומונגוליה.

ביום למחרת מורגשת דלילות מסוימת בפסטיבל אחרי ששוק הסרטים הסתיים, אבל עדיין יש עוד כמה ימים לשאוף אוויר פסגות קוריאני ולהיפגש עם מיטב העוסקים באמנות השביעית. פתחתי את היום בצפייה בסרט ״סיגנל רוק״, המועמד של הפיליפינים לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר. הסרט מספר את סיפורו של כפר אי שם באחת הפרובינציות המרוחקות ממנילה שבו מטפסים התושבים על סלע גבוה על חוף הים כדי שיוכלו לדבר בטלפון, מכיוון שממרומי הסלע יש קליטה טובה. אנטוי הוא בחור צעיר שגר עם הוריו בבית קטן ודל. אחותו ויקי, שעזבה כמו מיטב בני הכפר לחפש את מזלה בעולם הגדול, מתקשרת אליו מפינלנד ובבכי מספרת לו כי ברחה מבעלה שמכה אותה והיא רוצה לעזוב אותו ומפחדת שייקחו את בתה ממנה. אנטוי רוקם תכנית שבה יזייפו בני הכפר מסמכים שכביכול יראו שלוויקי יש הכנסה נאה ונכסים בכפר ואז יאשרו לה להחזיק את ילדתה.

בכפר הקטן כולם שמחים לעזור ובינתיים מנסה אנטוי למצוא את מקומו כשהוא מעורב בפוליטיקה המקומית ובוחש בהחלטה מי יהיה ראש הכפר הבא. זהו סרט שמציג את המציאות העגומה בפיליפינים שבה נאלצים רבים לנסוע מעבר לים כדי לשלוח כסף ולתמוך במשפחתם. השחקן הראשי בסרט כריסטיאן בבלס היה נוכח בהקרנה ולאחר מכן סיפר על חוויותיו לצלם במקום כה מרוחק. לשאלתי בעניין קולנוע בפריפריה בפיליפינים הוא סיפר שבדרך כלל רוב הסרטים מצולמים בערים, אבל מדובר במקום הולדתו של הבמאי שרצה לספר את סיפור המקום שממנו הוא בא. לא מדובר בסרט חשוב ולעיתים הוא נדמה כנגוע באובר אקזוטיקה, אבל הוא מרתק בכך שהוא מספק צוהר לחיי אנשים שרק מנסים לשרוד אי שם ולמרות הכול לא רע להם.

התחנה הבאה שלי הייתה הסרט הקוריאני ״חיים שניים״ שעוסק בנושא מאוד נפוץ בקוריאה - התאבדויות מתבגרים והלחץ החברתי שבו הם נמצאים. הסרט עוקב אחר בחורה צעירה שרוצה להיות מקובלת וגורמת בטעות להתאבדות חברתה. היא מחליטה לעזוב את הבית ולהתחיל הכול מחדש בכפר מרוחק שבו אין כמעט חשיבות למותגים שלובשים ולמקומך בסולם החברתי. הסרט נדמה יותר כסרט קצר פלוס והדמויות בו לא מפותחות מספיק. היוצרת פארק יון ג׳ו עשתה סרטים קצרים עד עכשיו ונראה שזו הטריטוריה שבה היא שולטת במיוחד.

השעון מתקתק. אני מחכה לשעה 16:00 ולהקרנה של ״ליל המסכות״, ההמשך (שמתעלם מכל סרטי ההמשך) לסרטו של ג׳ון קרפנטר משנת 1978. לי יש פינה חמה בלב לסרט המקורי מכיוון שאי שם ב-2006 הוא היה הנושא של הרצאת הקולנוע הראשונה שלי. אני גם חובב גדול של ז'אנר האימה והסרט המקורי נחשב לאחת מיצירות המופת בתחום ומחלוצי ז'אנר הסלאשרים.

הבמאי דיוויד גורדון גרין ("פיינאפל אקספרס", "ג׳ו") מביים המשך ראוי ומכובד שמתרחש ארבעים שנה אחרי אותו האלווין בהדונפילד. מייקל מאיירס כלוא לכל החיים ואחותו לורי חיה אי שם ביער בבית שנדמה כמבצר ומלא בנשקים ומלכודות. לורי מחכה למייקל וביתה ונכדתה כבר התייאשו ממנה. ואז מעבירים את מייקל למתקן כליאה אחר והוא חוזר כדי להיפגש עוד פעם אחת עם אחותו האהובה. זה סרט על העצמה נשית שמתכתב עם המקור ונדמה לעיתים כגרסה עדכנית ומהנה שלו. המוזיקה האייקונית של ג׳ון קרפנטר, המסכה האלמותית, ניק קסטל חוזר בתפקיד מייקל וג׳ימי לי קרטיס האחת והיחידה היא לורי הנחושה שתילחם שוב על חייה בחשכה מול הרוע המוחלט שאין דרך להבינו.

כדי לסיים את היום הגדוש הזה בקצת קולטורה צפיתי בסרט הקוריאני ״אל תלך רחוק מדי״ על מזימת חטיפה שמסתבכת. סרט שמתחיל כהצגת תיאטרון אבל הופך לאקשן רצחני וכדרכם של הסרטים הקוריאנים משאיר אותך פעור פה בסיום. קפיצה קטנה למלון ויציאה למסיבה של יוצרי הסרטים הקצרים של הפסטיבל המתקיימת בתיאטרון מקומי. רוב הנוכחים במסיבה עוזבים בקרוב למדינותיהם וכולם כבר די מותשים אחרי שבוע אינטנסיבי. בינתיים לילה טוב מבוסאן.