Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: קלינט איסטווד: אייקון גברי נערץ או יוצר בעייתי ופגום?

קלינט איסטווד הוא הגבר המיתולוגי, סמל מין ואייקון גבריות. לאחר כ-40 סרטים כבמאי וכ-70 סרטים וסדרות כשחקן, לאורך כמעט שישה וחצי עשורים, אין ספק כי איסטווד הוא אגדה הוליוודית. מבט בגוף היצירה של איסטווד הוא דבר די ייחודי ליוצר הוליוודי. להבדיל מרוב סרטי הקולנוע, בייחוד בעת הנוכחית, שנוצרו על ידי ועדות מפיקים, איסטווד נהנה מחופש גדול יותר ליצירות שלו. גם הקול האישי שלו נוכח יותר. אחרי הכל, ברוב סרטיו הוא הכוכב, המפיק והבמאי, והחל מ-2003, גם הלחין את פס הקול של רוב סרטיו. לכן מעניין, ואף לעיתים משונה, לראות את הבחירות שעשה במהלך הקריירה. וזו קריירה מרשימה בשביל שחקן שנאמר עליו תחילה שאינו יודע לשחק.

התחלות קשות

קריירת מספר הסיפורים של איסטווד החלה אי-שם ב-1951, כשגויס לצבא בגיל 21. מאז היה מספר כי השתתף במלחמת קוריאה. למעשה, הוא שירת כמציל ומקרין סרטים בבסיס צבאי בקליפורניה, ובין משמרות היה רודף אחר בחורות מזדמנות – נוהג עליו הקפיד לאורך חייו, גם בזמנים בהם היה נשוי. הפעולה הצבאית היחידה שלו הייתה כנוסע במטוס מפציץ שהתרסק באוקיינוס, כמה קילומטרים מחופי צפון קליפורניה לאחר שנגמר לו הדלק, ואיסטווד עשה דרכו חזרה בסירת הצלה.

חבר הבסיס הכיר את איסטווד לאנשי קולנוע וטלוויזיה. אלו התרשמו מחזותו ועזרו לו התקבל לשיעורי משחק ולחוזה שחקן באולפני "יוניברסל". אולם ממש כבימי בית הספר, איסטווד היה תלמיד בינוני, והצליח לקבל באולפן רק תפקידים נשכחים. למרות הצלחותיו עם נשים במציאות, הוא כשל בהעברת הצ'ארם למשחק. בביקורות האולפן נכתב שמלבד מראה נאה, משחקו היה נוקשה, מכני. הוא היה מופנם, בעל קול רך מדי, דיבור איטי מדי, ובכלל – אינו מסוגל להביע רגשות. אך כשרון משחק בינוני מעולם לא עצר קריירה בהוליווד, ולאחר שנות הקושי, איסטווד השיג תפקיד ראשי בסדרת המערבונים "רוהייד" (1959-65) כבוקר מוביל-הבקר האידיאלי – צעיר, נאה, מצחיק, רגיש, מוסרי ואהוב הנשים. אך הגיבור האידיאלי הזה הוא לא מה שיזכרו מהקריירה של איסטווד.

[*]

האיש ללא שם

איסטווד טען כי הוא רצה לשחק את התפקיד האקדוחן השקט והמסתורי במשך שנים, אחרי התסכול מהתפקיד ב"רוהייד". למעשה, הוא הודה מספר פעמים כי לא ממש ידע על המערבון האיטלקי עד שהגיע לסט הצילומים בספרד. איסטווד השיג במקרה את התפקיד במערבון הספגטי של סרג'יו לאונה, "בעבור חופן דולרים" דרך המלצת שותפו ל"רוהייד" שסירב לתפקיד. לאונה לא היה בטוח בהתחלה, אבל נראה שחוסר יכולת הבעת הרגשות היה בדיוק מה שהתפקיד הצריך. "בזמנו," אמר לאונה. "הזדקקתי יותר למסכה מאשר לשחקן, ולאיסטווד היו שתי הבעות פנים: אחת עם הכובע, ואחרת בלעדיו". "בעבור חופן דולרים" לא היה מערבון קלאסי, אלא אנטי-מערבון – כזה ששובר את חוקי הז'אנר הקלאסי. הוא היה אלים מאוד לזמנו. הדמויות היו מלוכלכות. האקדחים נשמעו כתותחים. הדם זרם כנהרות. האיש ללא שם לא היה הבוקר שומר החוק ובעל אמות-המוסר. הוא ירה במי שהתחשק לו, ובתחבולה סודית לחסל את כנופיות העיירה, הוא לא נראה שונה מאנשי הכנופיה אותם בא לחסל בעיירה.

לאונה הציג אלימות מוגזמת שתיראה לא מציאותית ומהנה, ויצר סאטירה על ז'אנר המערבון. הוא ידע כי המערב לא נכבש בשירים ונשיקות כמו בסרטים האמריקאים. "המערב נכבש על-ידי גברים אלימים ולא מתוחכמים," אמר. אבל לאונה יזכה להערכה על סרטיו, רק לאחר כמה עשורים. בזמנו, המבקרים לא הבינו את הסאטירה, ולא את האלימות, ולא שבמאי איטלקי יוצר חיקוי לז'אנר ולדמות הגיבור של האתוס הלאומי שלהם, ועוד הופך אותו לקר, אלים וחסר מוסר.

כאן החל המאבק של איסטווד עם המבקרים, שביקרו את משחקו כלא מציאותי ומכני. אך למרות הביקורות, הסרט היה הצלחה קופתית, ויצר שני המשכים רוחניים של לאונה ואיסטווד – "הצלפים" (או "בעבור עוד חופן דולרים") (1965) וכמובן, "הטוב, הרע והמכוער" (1966). כולם יזכו להערכה מאוחרת, אך היו הצלחות קופתיות. איסטווד הקים ברווחיו את חברת ההפקה שלו "מלפאסו" כדי לשלוט בקריירה שלו, וגם קיבל השראה מלאונה. מאותו הרגע, כל המערבונים וסרטי המלחמה שיפיק ויביים יהיו מערבונים רוויזיוניסטיים ואנטי מלחמתיים.

איסטווד חזר לאמריקה לככב ברצף סרטי מערבונים ואקשן עם תדמית הגבר החדשה הביא. אך גם אם הצליחו, רובם היו סרטי אנסמבל או לפחות מול כוכב או כוכבת, בוודאי בלחץ האולפנים. כנראה איסטווד לא רצה לחלוק את המסך כחלק מצוות, והחליט שיתחיל להפיק ולביים סרטים שהם "המופע של קלינט איסטווד".

[*]

הגיבור עם המוסר הבעייתי

איסטווד רצה להראות למבקריו כי הוא מסוגל לגלם דמויות מורכבות יותר רגשית. ב"נקמניות" (שגרסה חדשה שלו בשם "הפיתוי" בבימוי סופיה קופולה יצאה שנה שעברה) – אותו הפיק – הוא גילם חייל מלחמת האזרחים האמריקאית שערק מהחזית ונמלט לאחוזה בה גרות תשע נשים ונערות. הוא מתעסק עם כל אחת מהן עד לסוף טרגי. הסרט – אותו בחר בדון סיגל לביים – אמנם מעניין, אך בחירה משונה כדי להציג את איסטווד כבעל מנעד רגשי רחב יותר.

ראשית, מלבד העובדה שהסרט מתרחש בעת מלחמה ורחוק מהחזית, לא ברור למה הם הגדירו אותו כאנטי-מלחמתי ואפילו סיגל הסביר כי הבסיס לסיפור הוא "הרצון הבסיסי של הנשים לסרס את הגברים". שנית, איסטווד בן ה-41 בחר סרט – ולא בפעם האחרונה – בו הוא מוקף נשים שלא מסוגלות לעמוד בפניו, וכולל סצנת נשיקה עם ילדה בת 12.

באותה שנה, דון סיגל ביים קלאסיקה איסטוודית שניה, "הארי המזוהם" - בו איסטווד גילם שוטר שנוקט באלימות וחוצה את קווי החוק והמוסר כשמתאים לו, במרדף אחר רוצח. הסרט היה הצלחה קופתית ויצר סדרת סרטים, אך המבקרים לא היו נלהבים וטענו כי הארי הציג אנטי גיבור חדש ובעייתי. הארי אולי היה האקדוחן המודרני שרואה את סן פרנסיסקו כמערב הפרוע, אך הוא היה שונה מהאיש ללא שם חסר המוסר. אם לאקדוחן המסתורי היה חיוך שובב על שפתיו; הארי היה חמור סבר, נרגן אלים ומלא שנאה.

בנוסף, המערבונים של לאונה היו סאטירה על הז'אנר הקולנועי כדי לחשוף אמת היסטורית על המערב. לעומת זאת, "הארי המזוהם" היה ביקורת על אימפוטנטיות מערכת החוק והמשפט שדואגות יותר לזכויות הפושעים והשוטרים, מאשר לקורבנות. בתום הסרט, התקבלה התחושה שהארי הוא גיבור המסכן את עצמו לטובת הצדק החברתי כשהוא משליט הרס בדרכו. "הארי המזוהם" התחבר לדעותיו הפוליטיות של איסטווד שדגל בשמרנות וליברטיאניזם אזרחי, הרעיון בחופש הפרט מכל מוסד וסמכות.

[*]

איסטווד כגבר החדש

הביקורות לא איחרו לבוא, אך המבקרים היו פחות מוטרדים מכישורי המשחק של איסטווד, אלא מהמשמעויות של הצלחת סרטיו. איסטווד הביא לקולנוע דמות חדשה – גבר קשוח וקר. המורכבות של דמויותיו לא הייתה רגשית, אבל המוסר והאתיקה שלהן היו שנויים במחלוקת, בייחוד בנוגע להרג. "זה כמעט נראה כאילו הגיבור הוא דמות פסיכוטית... הוא אינו כמו דמותו של ג'ון וויין שעמד לצד הצודק. קלינט איסטווד נראה כמעט כמו מכונת הרג," כתבה המבקרת האגדית פאולין קייל שחשבה כי איסטווד היה גם במאי בינוני שאינו יודע ליצור דרמה. כמותה, מבקרים זיהו התפתחות בסרטיו לכיוון אלים וניהיליסטי. להבדיל מהגיבורים בעלי המצפון, הדמות האיסטוודית הייתה חסרת רגש כלפי האחר ומרגישה הנאה מהרג.

השאלה היא מה גרם לאיסטווד לבחור ב"הארי המזוהם". האם הייתה זו ביקורת מתוך כוונה טובה, להציג כי העולם באמת כה אלים שרק גיבורים כאלו יכולים להשליט בו סדר? או שמא הייתה זו רק הפנטזיה של איסטווד ליצור דמות גבר אולטימטיבי שתאפשר לו לעשות את כל שעולה על רוחו? בראיון על תפקידו ב"הנקמניות", איסטווד אמר כך: "דסטין הופמן ואל פצ'ינו משחקים לוזרים טוב מאוד. אבל הקהל שלי אוהב להיות יחד עם ווינר. כשאני קורא תסריט על לוזר, אני חושב על אנשים בחיים שהם לוזרים ונראה שהם רוצים להיות ווינרים. הם אומרים לעצמם, אני נבון כמו כל אדם אחר. אני יכול לעשות זאת. שום דבר לא יכול לעצור אותי". וכך מוצג בסרטיו. לתפוס עבריינים? להשיג את הבחורה (ולא משנה באיזה גיל)? הסוגיה אינה הלגיטימיות. הסוגיה היא האם אתה ווינר או לוזר.

לחלק השני של הכתבה: לחצו כאן