בלעדי מבוסאן: הבכורה העולמית לסרטו החדש של ירון שני, לידה

היום החמישי שלי בבוסאן נפתח עם יציאה להקרנת בוקר של הסרט הבנגלדשי ״יום ראשון אחרי הצהריים״, סרט שמתאר התקפת טרור שקרתה באמת שבה חטפו כמה טרוריסטים אסלאמיים קיצוניים בני ערובה, רצחו את אלו שלא האמינו באללה ובסוף שיחררו את כל השאר לפני שנהרגו על ידי המשטרה המקומית. הסרט מתחיל טוב אבל הופך למנשר דידקטי מדי על קיצוניות דתית .זהו הסרט הראשון שראיתי אי פעם מבנגלדש שבדרך כלל זכורה מאסונות טבע והסרט מראה שנושאים כגון דת ויחס לנשים ומיעוטים מעסיקים גם את הבנגלדשים.

כמו בכל שנה גם השנה מארגן הפסטיבל לאורחיו מספר מפגשים עם הבמאים שסרטיהם מופיעים במסגרות השונות והיום נפגשתי עם במאים בקטגוריית זרמים חדשים וקטגוריית הפלאש פורוורד, שתי קטגוריות של סרטי ביכורים – האחת מאסיה והשנייה מרחבי העולם. אני פוגש בארוחה את הבמאי העיראקי מוחמד הייל שסרטו ״רחוב חיפה״ מוקרן במסגרת הפלאש פורוורד. אנחנו מנהלים שיחה קולחת אבל בסופו של דבר הוא מסרב שנצטלם ואו שאקליט אותו מחשש שאם יעלו על זה בעיראק יקרו לו דברים לא טובים. אני פוגש כמה במאים איראנים צעירים שמככבים בפסטיבל, חלקם מכירים את תעשיית הקולנוע בישראל להפתעתי .

[*]

(הקרנת הסרט "רחוב חיפה")

בהמשך היום אני צופה בסרט האפגני ״חווה מרים ואיישה״ על שלוש נשים שכל אחת מתמודדת עם לידת בנה הראשון בדרך אחרת. סרט מעניין של הבמאית סהרה קרימי שכמו סרטים רבים בפסטיבל מתעמת עם נושא דיכוי נשים וקורא לשוויון במיוחד בחברות פטריארכליות ושוביניסטיות. אחד הסרטים היותר טובים שראיתי עד עכשיו בפסטיבל.

הבמאי הישראלי ירון שני מציג בפסטיבל את שלושת סרטי טרילוגיית האהבה שלו שמתוכם ראיתי עד היום את ״עירום״ ואת ״עיניים שלי״ (שממש לאחרונה זכה בפרסי אופיר בקטגוריות הבימוי והשחקן הראשי). אני פוגש את ירון בסוף הקרנה ואנחנו יוצאים למסע לילי בבוסאן ומשוחחים על קולנוע ועל החיים, אחרי ארוחה קוראנית מסורתית אנחנו קופצים למסיבה של הארגון האירופאי לקידום סרטים. ירון מתגלה ממש כמו סרטיו - אדם רוחני מלא כאב וחמלה ולקראת אחת וחצי בלילה אנחנו נפרדים.

[*]

(רון פוגל, ירון שני ובמאים מאסיה)

ביום השישי שלי בבוסאן אני מתחיל בסרט מקירגיסטן ״לרוץ בשמיים״ על נער שהוא אלוף ריצה שמנסה לעזור לאביו לפרנס את המשפחה. סרט איטי ומהורהר שלא היה בדיוק לטעמי ונדמה יותר אקזוטי ומיועד למי שלא מכיר את המדינה הזו במרכז אסיה מאשר לחובב קולנוע אמיתי. אחרי ההקרנה אני מגיע לארוחת הצהריים. הפעם ארגן הפסטיבל ארוחה עם במאים קוריאניים צעירים. בשנה שעברה פגשתי באירוע הזה את קים בורה שמאז עשתה חייל עם סרטה ״יונק הדבש״. השנה קשה לי בינתיים להצביע על סרט קוראני בולט. כל הבמאים (והבמאיות) מאוד מתרגשים ורובם לא בדיוק יודעים שפה נוספת מעבר לקוריאנית ולכן לא פשוט לתקשר איתם. אני משוחח עם צ'וי יון טה שסרטו ״נערת הבייסבול״ מצא חן בעיניי והוא מספר לי על הקשיים של הבמאים הצעירים, במיוחד בעשיית סרטים שאינם מוגדרים כמסחריים לגמרי. סרטו נחשב כפוטנציאל הצלחה גדול בקופות כי הקוראנים פשוט מתים על בייסבול.

אני מגיע להקרנה של אחד הסרטים המטרידים והטובים שראיתי בפסטיבל ״רחוב חיפה״ העיראקי שמתאר את עלילותיו של רחוב אחד בבגדד שבו ב-2006 כמה צלפים פשוט ירו בכל מי שעבר ברחוב מכיוון שחשו שהאומה העירקית בגדה בהם. סרט דל תקציב שמתאר בחספוס ודי באומץ אומה שסועה ומפולגת שחיה בפוסט טראומה של מלחמות וממשיכה לדמם. סרט שעד עכשיו לא עוזב אותי.

לאחר מכן אני מגיע לצפות בבכורה העולמית של סרטו של ירון שני ״לידה״, הסרט שמסיים את טרילוגיית האהבה שלו שכולה מוקרנת בפסטיבל. ״לידה״ הוא הסרט המנחם שמבין סרטי הטרילוגיה ולי הוא היה הכי פחות קשה לצפייה. מי שראה את שני החלקים הקודמים יפגוש גיבורים מוכרים וגם חדשים, כולל אשתו של הבמאי בתפקיד מדהים. לדעתי בכיתי בחצי מזמן ההקרנה בסרט שטלטל אותי לגמרי. סרט נוסף שבו שני חוקר את ההוויה האנושית שכוללת ניכור, בדידות וכמיהה אינסופית לאהבה בעולם קשה עד בלתי אפשרי.

[*]

(תמונה מתוך הסרט "לידה")

אחרי ההקרנה נדמה שהקהל שגדש את האולם פשוט לא רוצה ללכת הביתה והשאלות נמשכות גם ביציאה מהאולם כשצופים רבים רוצים לחבק את ירון או סתם לקבל חתימה ממנוֿ. אני וירון הולכים לאכול באזור שוק הדגים שליד חוף היונדאי וממשיכים בשיחות על החיים ועל הקולנוע. מכיוון שאני בחוסר שעות שינה מהותי אי שם באזור חצות אני נשבר ומסיים עוד יום גדוש בבוסאן.