הכל נהיה פוליטי בעשיית סרטים: ראיון עם שחקני היום שאחרי לכתי

באמצע מסיבת העיתונאים שלאחר הקרנת הבכורה במסגרת "פנורמה" היוקרתית של סרטו הראשון "היום שאחרי לכתי" בפסטיבל הקולנוע בברלין, קיבל הבמאי נמרוד אלדר הודעה כי HBO אירופה קנו להפצה את סרטו. זה היה רגע מרגש במסע בן 10 שנים שעבר אלדר מרגע שכתב את התסריט הראשון ועד לבכורת הסרט, שנעשה בתקציב של 800 אלף ש"ח בלבד.

עלילת הסרט עוקבת אחר יורם (מנשה נוי), וטרינר בספארי המנסה להפגין סמכות כלפי חוץ אך לא מסוגל ליישם אותה הלכה למעשה. גם כשהכל מתפרק סביבו הוא מנסה להעמיד בפנים שהכל בסדר ואינו מסוגל להפגין את רגשותיו. בתו רוני (זהר מידן), מנסה בלא הצלחה להתמודד עם טרגדיה שעברה, לא מסוגלת לפנות לעזרה באופן ישיר ומנסה להתאבד במעין קריאה נואשת לאביה לתשומת לבו שחסרה לה. חוסר הקומוניקציה והיכולת לבטא רגשות בין יורם לרוני גורמים לקשר שלהם להפוך לזה של שני זרים הגרים בחלל משותף, ולכן בניסיון לקבלת עזרה חיצונית הוא לוקח אותה לקיבוץ בו חיה משפחתה של אשתו.

מנשה, מה משך אותך לתפקיד?

מנשה: "הכסף (צוחק). נמרוד שלח לי את התסריט. ביקשתי סוף שבוע לקרוא אותו אבל לקח שנים ארוכות עד שהוא יצא לצילומים של הסצנה הראשונה. צילמנו אותה ואז עברו עוד כמה שנים עד שנמרוד אמר לי שזה קורה. אין הרבה פרויקטים בארץ שאתה מקבל תפקיד ראשי עם כובד רגשי. העניין הזה של אבהות מעסיק אותי. כשאני מסתכל על האבא שהיה לי והיחסים שלי איתו והאבא שאני מול הילד שלי, הפער הוא כל כך גדול ושונה. הסרט הזה נותן בוקס לקונפליקט הזה".

זו דמות סגורה יותר מהדמויות שאתה רגיל לשחק.

מנשה: "אני חושב שבסרט הזה הדבר היה לשחק הפוך – מישהו שלא יכול להחצין את חוסר האונים שלו. הוא כל הזמן מנסה לשדר שהוא בשליטה. זו משימה לשחק את זה, לשמור על להראות מבעד ללא להראות".

[*]

(מנשה נוי וזהר מידן מתוך "היום שאחרי לכתי". צילום: איתי מרום)

הקיבוץ בסרט הנמצא מעבר לקו הירוק מתפורר כמו מערכת היחסים בין האב לבתו, זאת בשל לחץ BDS שגרם לסגירת המפעל הקיבוצי ובשל בולען ענקי שנפער לצד החוף. אדלר משלב דימויים ויזואליים יפים הממחישים את ההתפרקות הזו אל מול האידאל הרצוי (לונה פארק שפותח וסוגר את הסרט, הבולען הענק בחוף) וצילם את הסצנות בקיבוץ מצפה שלם במדבר יהודה בו גרה משפחתה של אשתו במציאות.

כשחקן שלא חושש להביע את דעתו, עד כמה הפוליטיקה והאמירה הן שיקול מבחינתך בבחירת סרט?

מנשה: "אני לא חושב על פוליטיקה אבל זה בסוף קורה. הכל נהיה פוליטי בעשייה של סרטים. אפילו אם תעשה באופן מופגן קומדיה רומנטית, יראו בזה אמירה פוליטית. בסוף הקולנוע הישראלי שמתחכך בקרנות ממשלתיות הוא חברתי ופוליטי וצריך להתייחס לזה. בקולנוע עוד לא נתקלתי בדילמות קשות עם עצמי, אבל כן מצאתי את עצמי חוטף ביקורת מהכיוונים האלה. זה חלק מהעשייה".

זוהר, זהו תפקיד ראשון שלך בקולנוע אחרי שנים בתיאטרון. איך היה לבצע את המעבר מתיאטרון לקולנוע?

זוהר: "הרבה מהחיוביות של החוויה היא בפער בין קולנוע לתיאטרון. הסרט הזה ספציפית היה נפילה ראשונה טובה כי האנרגיה של הסרט היא במידה רבה גם האנרגיה שהייתה על הסט. הכל היה רגוע ואינטימי, מה שמאפשר משחק שהוא לא משחק במידה מסוימת. בתיאטרון צריך לעבוד יותר קשה, להגדיל, לצאת מהאותנטיות הפנימית ולמצוא את הדרך להגיע עם זה לכל האולם. המדיה של הקולנוע מאפשרת להיות ברגע ואם יש חיבור נכון, אז הדבר יקרה".

דיברת עם נערות שניסו להתאבד כהכנה לתפקיד?

זוהר: "לא. הדמויות שלי תמיד חוות כאב, הן מתמודדות עם פצע משמעותי וגדול. יש לי הבנה של מה זה אומר להיות ברגע של מצוקה. אני לא צריכה ניסיון התאבדות כדי להבין את רוני. היכולת להבין איפה הכאב הזה צובט היא מספיקה".