Seret מהעבר: 70 שנה להכל אודות חווה

בצירוף מקרים היסטורי שתי הסאטירות ההוליוודיות המצחיקות והמתוחכמות ביותר בכל הזמנים יצאו באותה שנה. אני מדבר כמובן על "שדרות סאנסט" הנפלא של בילי ויילדר ו"הכל אודות חוה" שכתב וביים ג'וזף ל. מנקייביץ ומבוסס על הסיפור הקצר "חוכמת איב". אני לא בטוח מה בדיוק עיצבן את הגאונים הקולנועיים של הוליווד לקראת סוף שנות הארבעים, אבל האיבה שהצטברה בשנים אלה כלפי האולפנים, הכוכבים, והבמאים בעיר הכוכבים התפרצה באופן מבדר להפליא בשנת 1950.

אמנם בעיניי שני הסרטים שווים ברמתם, אך רק אחד מהם זכה ב-14 מועמדויות לפרס האוסקר (שיא מועמדויות עד ל"טיטניק") וקטף שישה פרסים, כולל פרסי הבמאי והסרט הטוב ביותר. סרט זה הוא "הכל אודות חוה", שחוגג השבוע 70 שנה מאז עלייתו לאקרנים. הסרט עוסק בסיפורה של איב הרינגטון (אן בנקסטר), שחקנית שאפתנית שמתחילה את דרכה כמעריצה תמימה של שחקנית ותיקה בשם מרגו צ'נינג (בטי דיוויס). לאורך הסרט (שמתפרס על פני כמעט שעתיים וחצי) איב התמימה דורסת את חייה המקצועיים והפרטיים של מרגו בדרכה לפסגת התיאטרון האמריקאי. דרך סיפורה של איב, מנקייביץ' מראה עד כמה התיאטרון האמריקאי מורכב מאנשים יהירים, שטוחים, וחסרי-לב, את הפחד מהתבגרות באור הזרקורים עד כמה ימי התהילה הם ספורים וחולפים.

בסרט הזה, כמו ב"שדרות סאנסט", יש נוכחות עוצמתית של אירוניה דרמטית. הסרט נפתח עם הזכייה של איב בפרס 'שרה סידון' – הפרס האמריקאי היוקרתי ביותר לשחקנית תיאטרון אמריקאית, כך שכבר מההתחלה אנחנו יודעים לאן פניה של איב מועדות. בחירה זו של מנקייביץ "לחשוף" את הג'וקר שלו בסצנה הראשונה משנה לגמרי את חוויית הצפייה. אין בסרט שום מתח ואנחנו לא חרדים לגורל הדמויות. על פניו חווית צפייה בה הכל ידוע מראש יכולה להיות משעממת, אבל בשביל סרט פארודי שמותח ביקורת חברתית – זה מצב מושלם. במקום להתרכז בדמויות ובסיפורן, הצופים פנויים להתרכז בביקורת של הבמאי, ביקורת שאינה מטיפנית כי אם שנונה וצינית.

[*]

אבל גם ללא התייחסות לממד החברתי והביקורתי בסרט, מדובר בתענוג. החדשנות האמיתית של "הכל אודות חווה" מבחינתי קשורה לקלילות שלו – הסרט אמנם ארוך מאוד אבל הקצב שלו יחד עם ההנאה הצרופה שהצפייה מביאה גורמים למשך הזמן לעבור ביעף. הכתיבה קולחת ומשעשעת מאוד, ובעיקר הופתעתי לגלות עד כמה הופעות המשחק מחזיקות מעמד עד היום.

לעיתים סרטים הוליוודיים קלאסיים יכולים להיראות מיושנים כיום, ולדעתי התיישנות זו קשורה בחלקה לשיטות המשחק המלאכותיות בהן שחקנים השתמשו בתקופה הזו. אבל ב"הכל אודות חוה", השחקנים נותנים הופעות מדהימות, שמרגישות לגמרי חסרות מאמץ. לא סתם הסרט זכה בארבעה מועמדויות לאוסקר רק בשביל השחקניות (שיא מועמדויות לנשים בסרט) - בטי דיוויס ואן בקסטר בקטגוריית השחקנית הראשית, יחד עם סלסט הום ותלמה ריטר בקטגוריית שחקנית המשנה. וזאת מבלי שהזכרנו אחת בשם מרילין מונרו, שמפציעה בסרט באחד מתפקידיה המוקדמים. לדעתי, העובדה שבטי דייויס לא זכתה באוסקר לשחקנית הטובה ביותר על הופעתה כמרגו צ'נינג היא פשע נגד האנושות. דייויס נותנת כאן הופעה של פעם בקריירה כדמות יהירה, רגישה, תחבולנית, תמימה, אכזרית, לבבית וכן הלאה. במילים אחרות, דיוויס מוציאה מדמותה אינספור מורכבויות בלי לפגום באמינות ובקלילות של הופעתה. מעבר לאוסקר, דיוויס זכתה גם באהבה כתוצאה מהסרט. היא התאהבה בכוכב הסרט גארי מריל במהלך הצילומים, והשניים נישאו ביולי 1950, כמה שבועות לאחר סיום הצילומים.

ככלל, הסרט הזה מציג את פסגת הקריירה בשביל רוב המעורבים בו: כמעט כל השחקנים בסרט נותנים בו את ההופעה המרכזית בקריירה שלהם. הבמאי ג'וזף מנקייביץ ביים לאחר מכן מספר סרטים מוכרים כ"ברנשים וחתיכות", "קליאופטרה" ו"הרוזנת היחפה", אך אף אחד מהם לא השתווה לשיא האמנותי "הכל אודות חוה". אפילו המפיק האגדי דריל פ. זאנוק שזכה באוסקר על הסרט לא הגיע בהמשך הקריירה שלו לשיא כזה.

בשנים אחרי הזכייה של "הכל אודות חוה", האוסקרים שבו למסלול הקבוע שלהם: מחזות זמר, אפוסים הוליוודיים, מלודרמות עטורות כוכבים, וכד'. החדות והפשטות של "הכל אודות חוה" אבדו לגמרי. רק עשורים רבים אחרי קולנוענים צעירים הצליחו לגעת מחדש בקלילות הנפלאה שמנקייביץ' יצר. מבחינת חדות הביקורת, הקלילות, וההנאה שבצפייה. כמו כל יצירת אומנות טובה באמת, "הכל אודות חוה" הקדימה את זמנה.