סקירות פסטיבל גאה: מתיאס ומקסים, אמה, אמא מרימה ועוד

מתיאס ומקסים

הבמאי הקנדי קסבייה דולן נחשב לאחד המטאורים הגדולים שידע עולם הקולנוע העולמי בשנים האחרונות. נער שכבר בגיל 19 מוציא את סרטו הראשון, "הרגתי את אמא שלי", שהפך ללהיט וזכה בשלושה פרסים בפסטיבל קאן. אך מטאור שנוסק, בסוף גם מתרסק. דולן כתב וביים בשנה שעברה את סרטו דובר האנגלית הראשון "חייו ומותו של ג'ון פ. דונובן" שזכה לביקורות איומות ונעלם כלעומת שבא.

סרטו החדש "מתיאס ומקסים", בו הוא גם משחק בתפקיד ראשי, מסמן חזרה לפורמה של דולן, שחוזר לקנדה, בסרט מינורי יותר ומפוזר למדי, אך עם כמה סצנות חזקות ובימוי מרשים. כשמו, הסרט עוקב אחר שני חברי ילדות מתיאס ומקסים (דולן), חלק מחבורת צעירים שנהנית להשתטות במונטריאול. למתיאס יש חברה קבועה ומקסים זוכה להצעות לשידוכים ממשפחתו, אך סרט קצר שאחותו של חבר משותף מצלמת בו הם נאלצים להתנשק מאלץ אותם להתמודד עם דחפים שהסתירו לאורך השנים.

היופי והבעייתיות בסרטו של דולן שלובים זה בזה. אנו כצופים מבינים את היצרים שמסתתרים מתחת לפני השטח, אך לאורך מרבית דקותיו של הסרט דולן נמנע מלהראות לנו את התפתחות מערכת היחסים ומשלב שלל עלילות משנה שלא בהכרח מוסיפות לקו העלילה הראשי (בהן עלילת משנה שכוללת את האריס דיקינסון הזכור מהסרט המצוין "חולדות חוף"). סצנות אלו הופכות את הסרט לבעל מבנה אפיזודיאלי, אך מעניקות לו קצב ושפה ייחודיים משלו.

הבימוי של דולן תזזיתי וקדחתני, המצלמה מתקרבת ומתרחקת מהדמויות, הדיבור שלהן שוטף ובלתי נפסק ולעיתים נדמה כי אנו נקלענו במקרה לתוך מפגש של חברים קרובים. לוקח זמן רב לסרט למצוא את השלד העלילתי שלו, אך הקצב המהיר, היכולת הווירטואוזית של דולן כבמאי ומשחקו בתפקיד הראשי, שהוא הטוב ביותר מבין הסרטים בהם הופיע כשחקן, הופכים את "מתיאס ומקסים" לסרט ייחודי ובעל איכויות קולנועיות ששווה לצפות בו, לא רק לחובביו המושבעים של הבמאי. (מבקר: אלעד שלו)

בלי לשמור טינה

הסרט הגרמני "בלי לשמור טינה" מגיע לפסטיבל הגאה לאחר זכייה בפרס 'טדי' היוקרתי לסרט הגאה הטוב ביותר ופרס חביב הקהל בפסטיבל ברלין. ואכן, סרט הביכורים של הבמאי פאראז שריאת מצליח לשלב בין נושאים מוכרים כקושי בהשתלבות של מהגרים ובקבלתם לחברה, לצד סיפור אהבה להט"בי, באופן מקורי למדי, אך גם כזה שמזכיר בנושאיו במידה מסוימת את הסרט הבריטי "מכבסה יפהפייה שלי".

פרוויס הוא בן של גולים איראנים שעברו לגרמניה. הם מעולם לא השתלבו באמת במדינה, ועבדו כל חייהם כדי שלבנם תהיה אפשרות לחיים טובים יותר. לאחר שהוא נתפס בגניבה, הוא נידון לעבודות שירות במקלט לפליטים בו הוא פוגש אח ואחות, אמון ובנאפשה, שנמלטו מאיראן ומבקשים להיקלט בגרמניה. הניצוצות בין אמון לפרוויס הם מיידים ומערכת יחסים מתפתחת בין השניים, בעידוד האחות. הבמאי שריאת מעניק לסרט רוח נעורים חופשית עם מספר החלטות בימוי לא שגרתיות ומאפשר לנו להיסחף לתוך הקשר שנבנה, ולהיכנס לנעלי מהגרים שאינם מוצאים עצמם לחלוטין במדינה החדשה וחיים על קו התפר בין הגעגוע לעבר לרצון להשתלב. על אף שהתסריט לא מצליח לשמור על עניין לכל אורכו, מדובר בסרט מוצלח שנוגע בנושאים חשובים בצורה מקורית ולעיתים גם מרגשת. (מבקר: אלעד שלו)

אמא מרימה

יום בהיר מקבלת מייבלין שיחה טלפונית כי בנה היחיד, ריקי, נפטר ממנת יתר. מייבלין, שלא הייתה בקשר עם בנה זה שנים, מחליטה להגיע ללוויה. טקס הלוויה מעט מזעזע אותה, אך היא מחליטה להישאר, לנסות להכיר את בנה, את אורח חייו השונה והראוותני כדראג קווין ואת חבריו. מייבלין מתיידדת עם סיינה, ידידה של בנה שהוא ובן זוגו עזרו לה לגדל את בנה (לו קראה ריקי).

לאחר שמייבלין מגלה כי היא היורשת של בנה, היא מחליטה לנהל את מועדון הדראג שלו יחד עם בן זוגו, כמחווה למורשת שלו. הרעיון נשמע בהתחלה הזוי, אך מכיוון שלמייבלין ניסיון בניהול מקהלה בכנסייה, הידע האמנותי והיצירתי עוזר למועדון. המועדון עובר שינוי: קצת צבע, קצת סדר, תלבושות ססגוניות ובחירה אמנותית חדשה של שירים והופך אותו להצלחה מסחררת. בנוסף מייבלין שהייתה נאמנה לבעלה הטקסני השמרן, עוברת תהליך שחרור. ואת רגשות האשם על שלא תמכה בבנה, היא מנתבת לעזרה לחבריו של בנה.

מדובר בסרט מרגש ומשעשע עם פסקול סוחף של וורן רוברט. טום פיצ'גרלד ("הגן התלוי") ביים סרט קצבי שמצליח להעביר ולחבר שני נושאים מורכבים: קבלת האחר והתמודדות עם אובדן יחד עם הרבה הומור ומוזיקה טובה. השחקנים הראשים מצוינים. אדריאן גרנייה הנאה, שמזוהה מתפקידו מהסדרה "הפמליה" נכנס לנעליו של ניית'ן, שמתמודד עם אובדן בן זוגו. לוסי ליו ("אלמנטרי") שנראית מעולה לגילה, משעשעת כאם חד הורית וג'קי וויבר ("אופטימיות היא שם המשחק") מופלאה ומרגשת כמייבלין שמתאבלת על בנה ועוברת מסע בפני עצמה. וויבר היא הוכחה שנשים בעשורים מאוחרים בחייהן ממשיכות לפתח קריירה משגשגת ולהיות מלוהקות לתפקידים מאתגרים. (מבקרת: מיכל ליבר רונן)

[*]

צייד צעיר

סרטי התבגרות הם ז'אנר נפוץ למדי בעולם הקולנוע. נער או נערה עוברים איזשהו משבר שמטלטל את עולמם, ואז הם מנסים – לא תמיד בהצלחה – לעבור אותו בשלום. במקרה של "צייד צעיר", סרטו של הבמאי הארגנטינאי מרקו ברגר, מדובר בסרט שבבסיסו הוא אכן דרמת נעורים, אך כזו שמקבלת לתוכה כמה ז'אנרים נוספים כחלק ממעין משחק שהיא עושה על הצופה.

במרכזו של הסרט נמצא עזקוויל, נער בן 15 (בגילומו של חואן פבלו צ'סטרו), שמחליט לנסות לפתות את אחד מחבריו בזמן שהוא צופה במחליקים בפארק הסמוך לביתו. הוא מתחבר עם אחד מהם, (אוטרו רודריגז), ומשם העניינים הולכים לכיוונים די מפתיעים, שכן מנקודה מסוימת "צייד צעיר" הולך לכיוון ז'אנרי אחר, וזה מבוצע בצורה נהדרת על ידי כל השחקנים המובילים ועל ידי ברגר בפרט.

בזכות כמה רגעים מותחים ועוכרי שלווה, כאלה שעושים סמטוחה אחת גדולה בבטן, אפשר להגיד על הסרט הזה שיש בו הרבה יותר מאשר מה שנראה תחילה. הוא עשוי היטב ונותן למציצנות שבבסיסו להכווין את הסרט אל דרכים לא צפויות, ואלה נותנות טוויסט מוצלח לסרט שתחילה נראה כאילו נלקח מז'אנר שחוק לגמרי. (מבקר: ערן איצקוביץ)

הכל על מי שאתה מכיר

הבמאי הקנדי ג'ייק הורוביץ מצליח לרענן את ז'אנר הקומדיה רומנטית בסרט כתוב היטב עם תסריט שנון ומודע לעצמו על מערכת יחסים בין בחור צעיר בשם קול שחולם להיות תסריטאי לבין היילי, בתו של תסריטאי זוכה אוסקר שהוא יוצר איתה קשר כדי להגיע לאביה ולפרסם את התסריט השאפתני שכתב.

כמובן שכיאה לסרט שנכלל בפסטיבל הגאה, גם מערכת יחסים נוספת תיכנס לתמונה עם חברו הטוב ביותר אוסטין שמאוהב בו בסתר, אך היא מתגלה לאיטה במהלך הסרט ולא תופסת את מרכז הנפח בו. זהו סרט נגיש מאוד ומהנה לצפייה, עם כתיבה שמצליחה לא ליפול לקלישאות ובזכות המודעות העצמית שלה הופכת גיבור יהיר ומרוכז בעצמו לכזה שניתן להזדהות איתו. (מבקר: אלעד שלו)

אמה

הבמאי הצ'יליאני פאבלו לארין זכה לפני קרוב לעשור לפריצה בינלאומית גדולה עם סרטו "לא" בכיכובו של גאל גרסיה ברנאל. אחרי גיחה לארה"ב עם "ג'קי", חוזר לארין לצ'ילה ולשיתוף פעולה עם ברנאל בסרט חופשי ברוחו, אפיזודיאלי לעיתים במבנהו וסוחף על רקדנית בשם אמה (מריאנה די גירולמו) ובן זוגה (ברנאל) שמתמודדים עם בן מאומץ בעייתי ומערכת יחסים שמתפוררת.

אמה יוצאת למסע לחיפוש עצמי בו היא פורצת את הגבולות של עצמה והסביבה, מסע שמתבטא גם בקטעי ריקוד השזורים לאורך הסרט. הפסקול המצוין של המוזיקאי האלקטרוני ניקולס ג'אר לצד הצילום הצבעוני של צלמו הקבוע של לארין, סרג'יו ארמסטרונג תורמים רבות לתחושה הפלואידית וחסרת העכבות של הסרט ומחפים לעיתים על מבנה עלילתי רופף. (מבקר: אלעד שלו)

להתראות, פריז!

אחד הסרטים הקצרים המקסימים שראיתי בזמן האחרון מתחבא במקבץ המולטי משיכתי. זהו סרט התבגרות צרפתי מריר-מתוק של הבמאי צ’ארלס דודויניון-ואלאדה ברמת הפקה וביצוע גבוהים ביותר על ילדה שנאלצת להתמודד עם ההבנה שגירושי הוריה סופיים ושאביה התאהב בגבר. (מבקר: אלעד שלו)

לצפייה בסרטים באתר הפסטיבל בהנחה מיוחדת לגולשי האתר - כרטיס לסרט בודד ב-18 ש"ח במקום ב-22 ש"ח, בהזנת קוד הקופון TLVFEST18. לחצו כאן