Seret מהעבר: 60 שנה ללה דולצ'ה ויטה

בעוד כתוביות הסיום חולפות על פני המסך, עולה במוחי ציטוטו המפורסם של טולסטוי: "כל המשפחות המאושרות - מאושרות באותה הדרך. כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה". הציטוט מרמז שלאושר יש מתכון בדוק: לקחו מספר מרכיבים, ערבבו אותם והאושר מובטח. כמה חבל שזה לא נכון. לא רק שאין מתכון, גם לא תמיד ניתן להבדיל בין שני צדי המטבע - אושר ואומללות. בדיוק למרווח הזה נכנס מרצ'לו רוביני, אדם ללא כיוון בחיים ואוסף של מרכיבים שאין לו מושג מה לעשות בהם, גיבורו המפוקפק לעיתים של המאסטר האיטלקי פדריקו פליני ביצירת המופת משנת 1960 "לה דולצ'ה ויטה" שיצאה היום לפני 60 שנה בארה"ב.

מרצ'לו (מרצ'לו מסטרויאני בשיתוף הפעולה הראשון מיני רבים עם פליני) הוא עיתונאי שמסתובב בין מסיבות ומועדונים ותר אחר המפורסמים והעשירים של רומא בשנות ה-50 הנהנתניות כשלידו הצלם פפראצו (הסרט הוא המקור למונח פפראצי). הוא נהנה מהעבודה שלו כאשר חיי הזוהר והנשים היפות קוסמים לו מאוד. עם זאת הוא מתאווה לחיי משמעות ועומק של סופר אינטלקטואל כמו ידידו סטיינר (אלן קאני) אותו הוא מעריץ. אולם הפיתויים גדולים ומרצ'לו חלש לעומתם למורת רוחה של אמה (איבון פרנה) חברתו הרכושנית והסובלת.

"לה דולצ'ה ויטה" נפתח במחזה יוצא דופן - פסל ישו פרוס ידיים תלוי ממסוק ששט בשמי רומא כשבעקבותיו מסוק הנושא את מרצ'לו ופפראצו שעוצרים תוך כדי על מנת להתחיל עם בחורות שמשתזפות בביקיני על גג אחד הבניינים. זהו פתיח שמגלם את מהות הסרט (ועורר את חמתה של הכנסייה הקתולית ומאמיניה), יצירה של ניגודים - קודש מול חול, עליות ומורדות, רדיפה ובריחה, חשיפת השטחיות שמאחורי הפרסום והזוהר וערגה אל אותם הדברים בדיוק.

על ספקטרום עבודתו של פליני ניצב "לה דולצ'ה ויטה" כחוליה מקשרת בין סרטיו המוקדמים הנעים על סקאלת הניאו-ריאליזם לבין סרטיו המאוחרים יותר. סרטו הבא "שמונה וחצי" שלוש שנים לאחר מכן, גם הוא בכיכובו של מסטרויאני, משלים את המהפך של נטישת הריאליזם לטובת בניית עולם פנטזיה משלו. זו תקופה של שינוי גם עבור איטליה עצמה שנחלצה בעור שיניה ממלחמת העולם השנייה ולפתע מצאה את עצמה בפריחה ויחד עם זאת הידרדרות מוסרית ונהנתנות יתר. הרעיון לסרט עלה במוחו של הבמאי כשהביט בנשים לבושות שמלת שק אופנתית, הבגד יפה אך מי יודע מה הוא מסתיר מתחתיו. כך גם העולם שפליני מציג, קר, מנוכר, נצלני ומציצני אך רווי ברגש אמיתי, עולם יפה ונוצץ עם אוסף שלדים מתחת לבד המחויט. בעולם הזה בוחר פליני לזנוח את הנרטיב העלילתי המסורתי עבור אוסף של אפיזודות, תמונות מחייו של מרצ'לו. הן מתחילות ונגמרות בלי פתרון אך עם חשיפת פנים נוספות באופיו ובסובבים אותו. נהוג לחלק את הסרט לשבעה פרקים המורכבים משבעה ימים ולילות במהלכם הוא עולה ויורד, רודף ונרדף, ונראה שללא תוצאות למאמציו. את הפרקים שוזרים יחד עם קטע הפתיחה המפורסם, קטע סיום ואתנחתא באמצע. חשוב להדגיש, זוהי חלוקה שרירותית - ולא אחת שנוצקה בכוונת תחילה אל תוך הסרט. בין שלל המבקרים והחוקרים ששבויים בקסמה של הספרה 7 - שבעה ימים, שבעה חטאים, שבעת ימי בריאה ועוד - יש גם לא מעט שבוחרים לוותר עליה.

על אף המראות המשכרים של רומא, "לה דולצ'ה ויטה" צולם ברובו בסטודיו במעל 80 סטים שנבנו במיוחד עבורו, כולל שלל מועדוני לילה, רחוב ויה ונטו והמדרגות המובילות לכיפת בזיליקת סנט פול. רק מעט מהסצנות צולמו במיקום אמיתי ומזרקת טרווי, כנראה הסצנה האייקונית ביותר בסרט, היא אחת מהן. מרצ'לו, שכבר בילה לילה עם היורשת העשירה מדלנה (אנוק איימי) וחזר לביתו רק כדי למצוא את אמה שנטלה רעל, מוצא מושא תשוקה חדש בדמותה השופעת של כוכבת הקולנוע סילביה (אניטה אקהארט) אותה הוא מדמה לאישה המושלמת. המום מיופייה הוא נגרר אחריה למסע שוטטות לילי ברחובות רומא, על אף שאינה דוברת את שפתו ולא ממש מעוניינת בו. לקראת השחר מוצאים השניים את עצמם בתוך המזרקה וסילביה מטבילה אותו במים.

מרצ'לו מבלה את הלילה ברדיפה אחרי מדונה מודרנית (הכוונה למריה הבתולה לא לזמרת עם חזיית השפיצים. מרצ'לו וחבורתו נשלחים לסקר נס - שני ילדים ראו את המדונה באמצע שומקום והמון מתאסף בציפייה. בעוד הילדים מטרטרים את הקהל במרדף שווא אחרי חיזיון פלאי, נגררת אחריהם גם אמה בתקווה להגשים את משאלתה: אחיזה בלעדית בליבו של אהובה. עבור אמה האושר הוא אותו מתכון נושן של נישואים, בית וילדים. היא לא מבינה את תאוותו של מרצ'לו למשמעות בחייו.

לסטיינר יש את כל המרכיבים המסורתיים: נישואים קונבנציונליים, ילדים, בית וקריירה. בתור אינטלקטואל מכובד, הוא האידיאל של גיבורנו. אולם לצד ההתמוגגות מהדברים הטובים שבחייו, סטיינר דווקא מזהיר את ידידו מפני נפילה לאותה המלכודת. אם נחזור לטולסטוי, האושר הוא משעמם, הרי הוא אותו הדבר אצל כולם, אבל האומללות מגוונת מעניינת. אין עניין באושר ונראה כי עבור אמן או אינטלקטואל מדובר בקללה נוראית. סטיינר רוצח את שני ילדיו ומתאבד.

משנשבר ליבו מהטרגדיה בוחר מרצ'לו סוף סוף בדרכו אבל לא בתור עיתונאי או סופר. לא, במקום להתבונן בג'ונגל של רומא מהצד ולהסתתר בו או לרחף מעליו ממרומי האליטה האינטלקטואלית הוא בוחר באפשרות שלישית, להפוך מחלק מהג'ונגל לגורם מניע בו. מרצ'לו הופך ליחצ"ן וטובע לחלוטין בנהנתניות חסרת שליטה. זו הגרסה הקומית והשפלה ביותר שלו אך הוא טוען כי אין מאושר ממנו גם אם באופן לא משכנע במיוחד. בסיום אנו מקבלים התייחסות נוספת לישו בדמות דג ענק בשר ודם (הדג הוא אחד מסמליו המוקדמים של ישו) מת עם עיניים פקוחות לרווחה ובוהות בחוגגים שהתאספו על החוף. בסצנה האחרונה לא מצליח מרצ'לו לתקשר עם נערה מלאכית וטהורה אותה פגש באמצע הסרט ונראה כי הוא מקבל את גורלו בהכנעה.

[*]

רבים רואים במרצ'לו מודל לחיקוי ואפילו קנאה, גבר נאה ושרמנטי שמבלה בחברת נשים יפהפיות ומסיבות נוצצות אך עדיין מחפש משמעות עמוקה יותר בחייו. עבורי באופן אישי הוא אחד הגיבורים השנואים עליי בקולנוע. אל תטעו, אני חושבת שהוא דמות מוצלחת ומסטרויאני מגלם אותו בטבעיות מדהימה. אני יכולה להבין לליבו ואף להזדהות איתו. גם לרחם עליו אני יכולה, אבל לחבב אותו? לא. הוא חוזר הביתה ומחיש את חברתו הגוססת לבית החולים נשבע באהבתו אליה ואז יוצא למסדרון ומנסה להתקשר לאישה אחרת איתה בילה את הלילה הקודם וזו רק דוגמה אחת.

למעשה למרבית הדמויות בסרט יש רגעים שמציירים אותן כמעוררות רחמים או מטופשות או מלאות חשיבות עצמית. השפלים מכולם שאורבים מעבר לכל פינה וחור בעולם של "לה דולצ'ה ויטה" הם צלמי הפפראצי שלא בוחלים בשום אמצעי כדי להשיג סיפור. באחת הסצנות המחליאות בסרט מכתר צבא של צלמים אישה שעומדת להתבשר על טרגדיה נוראה, הם מתנפלים עליה רק כדי לנסות ללכוד את רגע הבשורה על פניה. גם זה חלק מחיי הזוהר, החיים הטובים.

כמו למרצ'לו עצמו, גם לסרט יש אוהבים ושונאים. בספרד נאסר "לה דוצ'ה ויטה" להקרנה עד מותו של פרנקו בשנת 1975, בפורטוגל טחנו אותו גלגלי הצנזורה במשך עשר שנים עד שהורשה להקרנה. הוותיקן והכנסייה הקתולית גינו אותו בתור חילול הקודש ואף אורגנה הפגנת מחאה מחוץ לאולם הקולנוע בזמן הקרנת הבכורה במילאנו. במהלך היום שלאחר הבכורה קיבל פליני כ-400 מברקים שהאשימו אותו באתאיזם, קומוניזם ובגידה. מצד שני זכה הסרט בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, היה מועמד לארבעה פרסי אוסקר ושורה של פרסים ותארים אחרים וכיום נחשב לאחד מהסרטים החשובים והמשפיעים אי פעם. בין היתר הוא היווה השראה לסרטו המצוין של פאולו סורנטינו "יפה לנצח" העוסק בנושאים דומים ואף למספר פרקים בסדרתו של עזיז אנסרי "מומחה לכלום".

המושג 'לה דולצ'ה ויטה', החיים המתוקים או החיים הטובים, משמש בימינו כתיאור אירוני של אורח חיים שטחי וחומרני. פליני טוען כי תרגום הכותרת של יצירתו שגוי, הוא התכוון למתיקות החיים והוא התכוון לכך בצורה כנה ולא אירונית לחלוטין. זה מעלה את התהייה שהסרט מותיר איתנו גם שישה עשורים אחרי: מהם החיים הטובים, מהו אושר עבור אנשים שונים והאם באמת ניתן להשיגו?