קאן 2021: איפה אנה פרנק של ארי פולמן וויהי בוקר של ערן קולירין

אני פותח את היום הרביעי שלי בקאן בעוד בדיקת קורונה שכשאקבל את תוצאותיה אוכל להסתובב חופשי ומאושר ברחבי הפסטיבל. בהמשך היום אני מגיע לצפייה בעוד אחד מסרטי מסגרת המשנה ״מבט מסוים״ שבה אני שופט וצופה בסרט הרוסי ״מעצר בית״ על פרופסור באוניברסיטה שמאשים את ראש העיר שלו בשחיתות, וזה בתגובה מאשים את הפרופסור בגניבה ושם אותו במעצר בית. סרט נוקב על המצב הפוליטי היום ברוסיה כשסתימת פיות היא דבר שבשגרה. ״מעצר בית״ הוא הסרט השני הטוב באמת שראיתי עד עתה בפסטיבל.

מיד לאחר הסרט הרוסי אני ממשיך לסרט תוצרת מקסיקו בשם ״האזרח״ על אם שיוצאת למסע חיפוש עקוב מדם אחר בתה שנחטפה על ידי קרטל סמים. הסרט הארוך מדי הזכיר לי פרקים בסדרות טלוויזיה שעוסקים בקרטלים. סרט אפקטיבי אבל די חד ממדי. הבמאית הצעירה תיאודורה אנה מיחה מציינת את הסרט כמסע צלב שלה כנגד השחיתות בחברה המקסיקנית ומביימת סצנות פעולה שלא היו מביישות את ויליאם פרידקין בימיו הטובים.

אין רגע לנשום ולשם שינוי אני צופה בסרט במסגרת התחרות הראשית - ״בנדטה״ של פול ורהובן ההולנדי עם וירג׳ינה אפרימי היפהפייה על נזירה שמתחילה לטענתה לדבר עם ישו וגם פוצחת במערכת יחסים עם נזירה אחרת. סרט נוראי שהוא פורנו דתי להמונים שמבוסס ככל הנראה על סיפור אמיתי. בעיקר מעורר געגועים לימיו הגדולים של ורהובן בסרטים כמו "רובוקופ" ו"זיכרון גורלי".

ערב יורד על קאן ואני נוסע למסיבה לכבוד סרטו החדש של ארי פולמן ״איפה אנה פרנק?״ סרט שהיום הוקרן בבכורה בקאן ואני אצפה בו מחר בבוקר. הווילה בפאתי העיר התקשטה. יש דיג׳יי מצוין ומאות אנשים נדחסים ליד הבריכה כדי לחגוג את הסרט. אני פוגש את ארי פולמן בכבודו וגם את כל מי שהגיע לקאן בערך מישראל. יום למחרת מגיעה השבת, אבל זו ממש לא שבת מנוחה. אחרי שלוש שעות שינה בלילה אני מתעורר בשבע בבוקר כדי להזמין כרטיסים לסרטים שאצטרך לראות בעוד שלושה ימים. למרות שהאולמות לא מלאים, מערכת המחשוב להזמנת הכרטיסים לא לגמרי מתפקדות .

אני מתחיל בצפייה בסרטו החדש של ארי פולמן ״איפה אנה פרנק״ שמוקרן מחוץ לתחרויות בקאן (מחוץ לתחרות זה הפתרון האלגנטי לסרטים שפשוט רוצים לעשות כבוד ליוצריהם). זהו סרט שמתאר באנימציה יפהפייה מה קורה כשחברתה הבדיונית של אנה מהיומן -קיטי- הופכת לבת אנוש וחווה שוב את סיפורה של אנה. האנימציה מדהימה, הסיפור מרגש ויכיר לדור חדש את סיפורה של הילדה מאמסטרדם. בכל זאת הסרט הרגיש לי מעט נעים מדי ופחות קודר ונשכני מאשר ״ואלס עם בשיר״. אני אחזור לצפייה נוספת בסרט כדי לעכל אותו במלואו.

[*] שאר הסרטים שאצפה בהם הם בקטגוריית השיפוט שלי ״מבט מסוים". כך צפיתי בסרט הרוסי ״לפתוח את אגרופנו״. סיפור אהבה גמלוני בין שני חבר'ה צעירים בערבות חלק נידח של האימפריה הרוסית לשעבר. הסרט משעמם ותמוה ונאבקתי שלא להשלים בו שעות שינה. הסרט הוא דוגמה איך לא להשתמש בנון-אקטורס, כלומר בשחקנים לא מקצועיים.ֿ הלאה לסרט השלישי שלי להיום - סרט צרפתי של במאית צעירה בשם חפזיה הרצי. הסרט ״האם הטובה״ מספר את סיפורה הדי מרגש של אישה הגרה במרסיי, עובדת בשדה התעופה ומגדלת את ילדיה ואת נכדתה. בעלה לא נמצא באזור, הבן בכלא והגיבורה מקבלת הכל בשיווין נפש. הבימוי של הרצי שוטף ואותנטי, המוזיקה נוגה ויפה ולמרות שמדובר בקולנוע בסיסי מצאתי את עצמי בוכה בקטעים די נרחבים מהסרט.

לפני ההקרנה האחרונה אני פוגש את ידידי המבקר אבנר שביט וזה מעדכן אותי שתקנות הבריאות השתנו ומעכשיו ככל הנראה תעודת המתחסן הישראלית רלוונטית ואני ממהר כדי לקבל אישור ליומיים הקרובים על היותי בריא בלי צורך בבדיקת קורונה נוספת. הסרט האחרון שאני צופה בו היום הוא ״ויהי בוקר״, סרטו המדובר של ערן קולירין ששחקניו הערבים החליטו כמחאה נגד הגדרתו כמייצג את ישראל להחרים את הפסטיבל. עוד אדון בסרט לקראת צאתו לקולנוע, אומר רק שמדובר ביצירה מעניינת ומאתגרת, ואשמח לצפות בה שוב בישראל כדי לצלול באמת לתוכה. הערב יורד על קאן ואני בביתן הישראלית למסיבה המסורתית. אני מספיק לראיין ל'כאן' את שר התרבות חילי טרופר ופורש בשיא.

[*]

(תמונה מתוך הסרט "ויהי בוקר". צילום: שי גולדמן)