קאן 2021: הסרטים של נומי ראפאס, מריה בקלובה, אליסיה ויקנדר וליה סיידו

יום שמיני בפסטיבל קאן. בדיקת קורונה רביעית לעת עתה (ויהיו עוד שתיים) ואני בדרך לצפות בסרט ״כבש״ מאיסלנד העוסק בזוג חוואים ללא ילדים שלפתע מוצאים בדיר שלהם יצור שחציו ילדה וחציו כבשה. בתפקיד הראשי נומי ראפאס הנהדרת ("נערה עם קעקוע דרקון") שאחרי שנים של משחק בסרטים הוליוודיים חוזרת למקורותיה באיסלנד הקטנה.

זהו אחד הסרטים הטובים, אם לא הטוב ביותר, שראיתי עד עכשיו בפסטיבל והוא מועמד רציני מבחינתי לפרס המבקרים בקטגוריית ״מבט מסויםֿ". הסרט כל כך מצא חן בעיני שאני קופץ למרפסת הסקנדינבית בשדרות הקרואסט (השדרה שנושקת לים בקאן) ומראיין את הבמאי החביב ולדימיר יוהנסן ומשוחח איתו על לוקיישנים באיסלנד, על סרטי אימה ועל נומי ראפאס הכוכבת הגדולה שבשבילו לעבוד איתה היה כמו חלום.

[*]

(רון פוגל והבמאי האיסלנדי ולדימיר יוהנסן)

הסרט הבא שאני צופה בו הוא ״מלחמתו של גאי״, עוד סרט סיני על פושעים קטנים שבעיקר גובים חובות באיזו עיירה נידחת בסין. משעמם המחץ ואני רק מחכה שהסרט ייגמר. לאחר מכן אני צופה בסרט האחרון שלי להיום - ״המפרץ הכחול״ - סרט על ילדים שאומצו על ידי הורים אמריקאים וכשהגיעו לבגרות מתבקשים לחזור לארץ הולדתם. סרט נוגע ללב של הבמאי ג׳סטין צ׳נג בכיכובה של אליסיה ויקנדר האלוהית ("הנערה הדנית"). קצת משתפך מדי לטעמי ומזכיר טלנובלה דרום אמריקאית, אבל סביר ולפחות לא סבלתי.

אני פוגש בערב את נציגי פסטיבל הסטודנטים של תל אביב שבאו לפסטיבל. בכלל, יש השנה נוכחות ישראלית מסיבית ובכל פינה שומעים עברית. אני מסיים את היום בארוחת ערב עם כמה מנהלי פסטיבלים מרחבי הגלובוס וממשיך לעוד מסיבת בריכה. הפעם לכבוד הסרט האיסלנדי שראיתי בבוקר. כבשים לא היו אבל נומי ראפאס הגיעה וזה מספיק בהחלט.

ביום התשיעי שלי בקאן אני משכים קום וצופה באחד הסרטים שחיכיתי לו - ״רד רוקט״ - סרטו של הבמאי הנהדר שון בייקר. סרט בסגנון סרטו הקודם ״פרויקט פלורידה״, שמספר בחינניות ובציניות שוב את סיפור הוייט-טראש האמריקאים. כוכב פורנו מזדקן חוזר לעיר הולדתו ומנסה לשרוד במקום בו כולם מתבוססים בעליבות ורק רוצים לצאת מהחור שהם גרים בו.

בדילוגים קלים אני מגיע לצפות בעוד סרט משעמם - ״פרידה״ - סרט מחאה פמיניסטי מהאיטי על סטודנטים לאנתרופולוגיה הנאבקים למען החבר'ה הצעירים של האי שטוף השחיתות והנודע בעוני שבו, שרק החודש עלה לכותרות לאחר שנשיא המדינה נרצח. מודה שכמעט ונשברתי. הסרט השלישי שלי להיום הוא הפתעה אדירה מבולגריה. הסרט״ נשים אכן בוכות" עם מריה בקלובה הזכורה מ"בוראט 2" בתפקיד הראשי. סרט פמיניסטי שכל גיבוריו הן נשים - האחת חולמת לעבור ניתוח לשינוי מין, השנייה נדבקה באיידס והשלישית סתם מדוכאת. סרט מצוין שכולי תקווה שיגיע לארץ להקרנות בקרוב.

[*]

(מריה בקלובה מהסרט "נשים אכן בוכות". צילום: רויטרס) אני נפגש במרפסת העיתונאים לראיון עם מיה קפלן וצוות הסרט הקצר״ הביקור״ שמתחרה כאן בקאן במסגרת סרטי הסטודנטים. מיה קורנת מאושר ואלישבע וייל (זכרו את השם) -שגם מככבת כעת בסרטה החדש של הדס בן ארויה ״מישהו יאהב מישהו״ - נראית כמו כוכבת הוליוודית כשהיא מספרת על צילומי הסרט. כולם מסכימים שהסרט (שהוא נהדר אגב) הוא פרויקט מיוחד שנעשה באהבה יוצאת דופן.

אין זמן לנוח בקאן והגיע הזמן להקרנת שטיח אדום לשם שינוי. אני מתהדר בחליפה ובפפיון. מת מחום וצועד בכיף על השטיח האדום עם כל המי והמי. חבל רק שהסרט ״הסיפור של אשתי״ המבוסס על ספר מ-1940 הוא קשקוש מביך שאפילו ליה סיידו (שלא הגיעה לקאן אחרי שנמצאה חיובית לקורונה) לא מצליחה להציל. חצות בקאן. הטיילת מלאה חוגגים כי היום יום הבסטיליה. זיקוקי הדינור מציפים את הטיילת ואני אחרי ארבעה סרטים מסיים את היום.

[*]

(רון פוגל, מיה קפלן ואלישבע וייל מהסרט הקצר "הביקור")

ביום העשירי פסטיבל קאן כבר מתקרב לסיומו. הריביירה, שגם כך השנה לא הייתה מלאה, מתרוקנת אט אט ואת מבקרי הפסטיבל מחליפים תיירים שבאו לנפוש. אחרי בדיקת הקורונה החמישית שלי אני צופה בסרט האחרון בקטגוריית ״מבט מסוים״ שבה אני שופט מטעם ארגון המבקרים הבינלאומי 'פיפרסקי'. הסרט״ ליל האש״ עוסק במצבה העגום של מקסיקו, בעוני ובניצול ילדים. מבחינה קולנועית לא מדובר בסרט ששווה להתעכב עליו. זהו זה. סיימתי לצפות בכל 20 הסרטים בתחרות ״מבט מסוים״. מרובם נהניתי, בחלק סבלתי אבל כמו תמיד זו הקטגוריה שהכי מעשירה אותי מבחינה קולנועית. אני נפגש עם שתי השופטות הנוספות בתחרות ואנחנו מחליטים על הזוכה. כל הפרטים בכתבת הסיכום שלי שתתפרסם בסוף הפסטיבל.

חמישי בערב ואני שוב על השטיח האדום, הפעם לסרטו החדש של הבמאי המרוקני נביל עיוש - ״קזבלנקה ביטס״ על ראפרים צעירים במרוקו. סרט חביב ולעיתים נושך. אני אוהב מאד את הקולנוע המרוקאי של השנים האחרונות. אחרי ההקרנה כולם הולכים למסיבה לכבוד הסרט בעוד וילה בגבעות קאן, אבל מה שיותר חשוב מבחינתי זו העובדה שככל הנראה אני אחזור לפירנצה בשנה הבאה כמנהל אמנותי של פסטיבל חדש. פרטים בהמשך...