שווים זהב: הסרטים הבלתי נשכחים על האולימפיאדה

איקרוס (2018)

באולימפיאדה הנוכחית המשלחת הרוסית מתחרה תחת שם ודגל הוועד האולימפי הרוסי. הסיבה לכך היא שערוריית הסימום בספורט שנחשפת בסרט זוכה האוסקר הדוקומנטרי של נטפליקס "איקרוס". היוצר בריאן פוגל בכלל ניגש לעשות סרט אחר לחלוטין, אך כמו בכל סרט תיעודי טוב המציאות הובילה אותו לכיוון אחר לגמרי ובלתי צפוי. פוגל, רוכב אופניים חובבן, בדק האם ניתן לסמם את עצמו ולצאת נקי מהבדיקות כפי שעשה לאנס ארמסטרונג במשך שנים. לצורך כך הוא נעזר בראש הוועדה לבדיקת סימום ברוסיה גרגורי רודצ'נקוב שמסייע לו בהכנות לזיוף הבדיקות.

אלא שתוך כדי עבודה מתפרסם תחקיר על הסימום המכוון של הספורטאים האולימפיים ברוסיה בו לקח רודצ'נקוב חלק משמעותי והוא הופך לעד משמעותי בחשיפת פרויקט הסימום הרוסי, שמגיע עד לצמרת הגבוהה ביותר במדינה. כמובן שהוא גם הופך לנרדף על ידי השלטונות ו"איקרוס" מספק מבט מסקרן ומרתק על הפרשה שזעזעה את הספורט העולמי. לא מדובר ביצירה דוקומנטרית פורצת דרך, אך עצם הסיפור הבלתי ייאמן ההולך ונפרס בפני הצופה הופך אותו לסרט מצוין, שמעניק הצצה לאחורי הקלעים של עולם הספורט העולמי ושל השחיתות הרוסית המאורגנת. (מבקר: אלעד שלו)

אני, טוניה (2017)

הסרט בכיכובה ובהפקתה של השחקנית האוסטרלית מרגו רובי הוא דרמה המספרת באופן קשוח ולא פשוט כרוניקה של אלימות והתעללות. אלימות של הורים, בן זוג, סביבת עבודה, התקשורת והקהל שהיה צמא לעוד שערוריות באדיבותה של טוניה הארדינג, המחליקה האולימפית המפורסמת בעולם והמושמצת ביותר בהיסטוריה.

מדובר ביצירה קולנועית המתארת בלי ליפייף כרוניקה של אלימות. אותה אלימות שחוותה הגיבורה כבר בינקותה, נעוריה וגם בבגרותה. הסרט עושה צדק עם הגיבורה שלו ומתמקד בנקודת המבט שלה. אותה נקודת מבט שהקהל הרחב העדיף להתעלם ממנה ולהתמקד בדמות הצבעונית ובסיפור הפשע שבו היא הייתה מעורבת. הסרט נעזר בז'אנר הדוקומנטרי והדמויות מתראיינות ומתייחסות למצלמה הנמצאת בחדר, אם זה בשיחה לכאורה או באמצע סצנה, כאשר הן מסתכלות על המצלמה ומגיבות אליה. מדובר ברכבת שדים אלימה, עצובה, מזעזעת ולרגעים גם מאוד זדונית, חדה כתער ומצחיקה עד כאב. לא קומדיה, אפילו לא קומדיה שחורה, אלא טרגדיה אמריקאית במיטבה. (יאיר הוכנר)

המרוץ (2016)

הסרט "המרוץ" מתאר את דרכו לתהילה של ג'סי אוונס –אחד מהאתלטים הטובים בכל הזמנים. הסרט מתמקד בעיקר בהשתתפותו של אוונס האפרו-אמריקאי באולימפיאדת ברלין בשנת 1936 שבה זכה בארבע מדליות זהב אל מול עיניו המשתאות של היטלר.

דמות משנה בסרט שמאפילה על דמותו של אוונס היא של לני ריפנשטל, במאית הקולנוע הדוקומנטרית פורצת הדרך שבסרטיה "ניצחון הרוח" וכמובן "אולימפיה" (שהנציח את משחקי 36) הציבה את הסטנדרט לצילום אירועים רבי משתתפים בכלל ואירועי ספורט בפרט. ריפנשטאל מוצגת בסרט כאישה נחושה שחזונה מוביל למהפכה בתחום הצילום התיעודי, על אף שקידם במקביל את ערכיה הנלוזים של המפלגה הנאצית. (רון פוגל)

[*]

פוקס-קצ'ר (2014)

בנט מילר זכה בצדק רב בפרס הבימוי בפסטיבל קאן על עבודתו המרשימה בסרט זה. מילר מצליח שוב להוציא משחקניו הראשיים הופעות בלתי נשכחות, הטובות ביותר אי פעם לאורך הקריירה שלהם. סטיב קארל מגלם את המיליונר הסוציופת ג'ון דו פונט. צ'נינג טייטום מגלם כאן את המתאגרף זוכה מדליית הזהב באולימפידת לוס אנג'לס בשנת 1984, מארק שולץ. המתאגרף הצעיר זוכה להישגים מרשימים בעולם האגרוף אך הוא לא מצליח למנף זאת כדי לשפר את מעמדו הכלכלי והחברתי. מארק, כמו דו פונט, נטול כל כשרון ויכולת ליצור לעצמו חברים והוא חי בבדידות בדירה קטנה, באמצע שום מקום ובעיקר נשען על אחיו הבכור, דייב שולץ, גם הוא אלוף אולימפי ומאמנו של האח הצעיר. דו פונט מנצל את העוני, הבדידות ותחושת חוסר הערכה שאוכלת את האח הצעיר כדי לגרור אותו לתוך עולם של עושר ופריבילגיות שכמעט מחסלות את הקריירה שלו.

האווירה המושלגת, הלבבות הקפואים הזקוקים לחום אך אינם יודעים כיצד להעניק ולקבל בלי מערכת יחסים כוחנית שבבסיסה משחקי אגו וכסף הופכים את "פוקס-קצ'ר" לסרט בעל הומור ציני מרושע במיוחד, שדורש מהקהל שלו המון סבלנות ובעיקר רצון אמיתי לצפות ביצירה קולנועית שהיא לא בידור מסחרי להמונים. בנט מילר מביים סרט שהעוצמה שלו רק הולכת וגדלה מסצנה אחת לשנייה עד לסוף שמשאיר אותך המום למרות שידעת בדיוק מה עומד להתרחש. קארל, טייטום ורופאלו נותנים כאן הופעות משובחות ובלתי נשכחות. (יאיר הוכנר)

מרכבות האש (1981)

הסרט היחידי על אולימפיאדה שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בטקס האוסקר ואשר את נעימת הנושא הקלאסית שלו של ואנגליס כל אחד יכול לזמזם. סרטו של יו הדסון מספר את סיפורם האמיתי של שני אתלטים באולימפיאדת 1924: אריק לידל, סקוטי נוצרי אדוק שמכוון את פעולותיו למען האדרת שמו של אלוהים והרולד אברהמס, יהודי המנסה להתגבר על דעות קדומות. כל השחקנים המגלמים רצים עברו 3 חודשים של אימון אינטנסיבי והסרט זכה להצלחה גדולה עם הכנסות של 58 מיליון דולר, מועמדות ל-7 פרסי אוסקר ומיקום במקום ה-19 ברשימת 100 הסרטים הבריטים הגדולים בכל הזמנים של מכון הסרטים הבריטי. (אלעד שלו)