Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: פסטיבל חיפה - הסרטים הישראליים: ויהי בוקר, תמונת הנצחון ועוד

ויהי בוקר

מבקר: דין קליין

הבמאי ערן קולירין חוזר בסרט חדש שמועמד ל-15 פרסי אופיר ששוב מוכיח את מעמדו כאחד הבמאים הגדולים של הקולנוע הישראלי - מעצם העובדה שהוא יוצר סרטים עבור הקהל המקומי ולאו דווקא לעיניים זרות. אחרי סרטו המבריק מ-2016 "מעבר להרים ולגבעות" שעסק בפירוקה של המשפחה הגרעינית הישראלית כדימוי להדחקת המציאות והאחריות המוסרית, קולירין מעבד את ספרו של סייד קשוע "ויהי בוקר" ולוקח אותנו מעבר לאותם הרים וגבעות סימבוליים מסרטו הקודם.

סמי (אלכס בכרי המרשים) חוזר לכפר ילדותו לחתונתו של אחיו הצעיר. הוא גר בירושלים עם אשתו מירה (ג'ונה סולימאן בתפקיד כפוי טובה לעיתים אך גם היא מצליחה לזרוח) ובנם הצעיר אדם. סמי עובד בחברת היי-טק ואפילו מנהל רומן עם יהודייה שעובדת איתו. על אף שאביו (סלים דאו הגדול) בונה לו בית ליד המשפחה ברור שסמי מנותק ומנוכר מהעולם בו הוא גדל והתעצב והוא לא מסוגל לחכות לרגע בו הוא יחזור לירושלים. אך בחזרתם לכיוון הבית, המשפחה מגלה שהדרך חסומה מסיבות ארעיות ע"י הצבא והם נאלצים לחזור לכפר ולחכות ולחכות.

קולירין מצליח לצייר את תמונת הכיבוש כפי שהיא נראית ביומיום, כפי שהיא משפיעה על קהילות, משפחות והאינדיבידואלים שמרכיבים אותן. העולם הפנימי של כל אחת מהדמויות עשיר ומורכב ומתנגש - הם בני אדם שהזהות הלאומית שלהם היא לאו דווקא המרכיב העיקרי בהם, אך לא משנה כמה ינסו לחיות חיים נורמטיביים הם תמיד יתקלו במחסומים (תרתי משמע). הצילום המופלא של שי גולדמן משתמש באור ירח ונרות כדי לחשוף את הדמויות הכלואות במישור הפיזי והמטאפורי ומייצר יופי פשוט ומינימליסטי בעולם שהולך ונסגר. הסרט מצליח לנוע בין רגעים קומיים אבסורדיים, מתח אלים, חסד ועצב שנתקע בגרון ולא משתחרר - ספקטרום שלם של קיום אנושי במציאות שקשה להאמין אבל מתקיימת ממש פה לידנו, בינינו ובתוכנו.

[*]

הבית ברחוב פין

מבקר: אלעד שלו

מסצנת הפתיחה שלו ועד לסיומו, "הבית ברחוב פין" הוא סרט שלופת את הצופה ולא עוזב לרגע. הבמאי עמיר מנור ("חיותה וברל") לא לוקח שבויים בסרטו השני באורך מלא ומייצר את אחד הסרטים האינטנסיביים, קודרים ומזעזעים שנראו אי פעם בקולנוע הישראלי. סרט שגורם לצופה לרצות לעיתים להתיק את עיניו מהמסך, על אף שמרבית מהזוועות המתוארות בו מתרחשות מחוץ לטווח המצלמה.

עלילת הסרט עוקבת אחר דינה (ניקה באק המצוינת), בחורה צעירה שעוזבת את באר שבע כדי לגור עם בחור שפגשה. הפתיחה האופטימית משתנה בפתאומיות כשהיא נגררת מעולפת על ידו לבניין ברחוב פין (בניין שבמציאות היה ידוע לשמצה כמאורת סמים וזנות), שם מזריקים לה במשך מספר ימים הרואין, מאלפים אותה באלימות להיות צייתנית וכופים עליה לעבוד בזנות בתמורה לסמים שימנעו ממנה את ה'קריז'. את בית הבושת מנהל בקשיחות יהודה (אימרי ביטון, "שעת נעילה") שחוטף צעירות נוספות כמו דינה וממכר אותן לסמים בכדי שיעבדו. הוא נתון למרותו של בוס אימתני אף יותר (בגילומו של רמי הויברגר), שלא מהסס לחתוך אצבעות למי שמחליט לשפר ולו במעט את תנאי העובדות. נקודת האור היחידה של דינה נמצאת בדמותה של זונה מבוגרת יותר (ריימונד אמסלם) שחונכת אותה ומנסה לחזור לקשר עם בנה שנלקח ממנה.

מנור מתאר ללא רחמים את המתרחש במקום, על האלימות הנוראה, מקרי האונס והניצול המיני והנפשי שבו. הבעיה היא שלעיתים נדמה כי הניסיון לזעזע, גובר על הצורך בריאליזם. תעשיית הזנות כוללת מספיק קשיים גם ללא צורך בהפרזה קולנועית שיוצרת הקצנה גרפית של מציאות עגומה דיו. כך "הבית ברחוב פין" הוא סרט שנותן לצופה אגרוף אחר אגרוף, מותיר אותו מפרפר על הרצפה אך גם מעלה את השאלה האם עשיית הסרט בצורה זו היא לא ניצול רגשי של הצופים בפני עצמו?

[*]

תמונת הנצחון

מבקר: מתן יניב "בסרטים שלי אני תמיד נמנע מלצייר תמונת מצב של טובים ורעים", כך אמר הבמאי אבי נשר במהלך שיח עמו בתום ההקרנה. לא אחת היללתי את הבמאי ואת רגישותו לקולנוע, אך לצערי בסרטו החדש "תמונת ניצחון" נחלתי באכזבה. על הנייר יש בסרט קאסט מבטיח שכולל את ג'וי ריגר, אמיר ח'ורי, תום אבני, אליאנה תדהר, משי קליינשטיין ועוד מטובי השחקנים הצעירים בישראל שמציגים את סיפורו האמתי והמרתק של היישוב ניצנים בתקופת מלחמת השחרור. האפקטים מוצלחים, התפאורה מרשימה ואפילו עיצוב הפסקול פורץ דרך, אך כל אלו לא מצליחים לשפר את התסריט הטלוויזיוני, המונולוגים המשמימים ובמיוחד את הדמויות הסטריאוטיפיות.

צפייה ב"תמונת הנצחון" היא מסוג החוויות בהן כל דמות מנסה בכוח לאלץ את הצופה לבכות או במילים פשוטות, מניפולציה תסריטאית זולה ועצלנית. אך זה לא רק התסריט שמרגיש מאולץ. דווקא בימוי השחקנים - המומחיות של נשר- רחוק מלהיות אמין. האכזבה הגדולה ביותר היא שנשר לא עומד במילה שלו - מילה שמלווה אותו מתחילת הקריירה- ומצייר תמונת מצב מאוד סטריאוטיפית של 'טובים ורעים'.

הבחירה השאפתנית להציג את המלחמה מנקודת מבטו של העיתונאי המצרי (ח'ורי), דמות שתתפתח לאחד המתנגדים החריפים נגד הסכם שלום עם ישראל, נראית מבטיחה ומקורית בתחילת הסרט אך נשר לא מפתח את הרעיון יותר מדי ונשען בעיקר על קלישאות רדודות שלא מציגות תמונת מצב ריאליסטית. בצד האחד נמצאת דמות הערבי מתנגד השלום ובצד השני דמויות ה'צבר' האמיצות שקשה לראות בהן רובד נוסף.

הקרנה נוספת: יום שלישי 28.9 בשעה 10:00 באודיטוריום.

אבו עומאר

מבקר: מתן יניב סרט הביכורים של הבמאי רוי קריספל מכניס את הצופה למציאות הכואבת ללא שום הקדמה מראש. כבר בסצנת הפתיחה אנו נזרקים לתוך ראשו המעונה של אב שכול בשם סאלח (קייס נאשף, "תל אביב על האש") אשר מבקש להביא את גופת בנו עומאר לקבורה הולמת בכפרו. בעוד שהוא נמצא בבית חולים ישראלי והכפר תחת עוצר הדוק, נאלץ סאלח לשאת את בנו בתוך תיק שנושא את סמל בית"ר ירושלים.

המסע של סאלח מסופר בצורה קולנועית להפליא וכולל רגעים אנושיים בעלי הומור שחור, בהם הצופה לא יודע אם לצחוק או לבכות. בלי מונולוגים או דיאלוגים מיותרים, רק עיניו האבלות של סאלח, במשחק לא פחות ממהפנט של נאשף, מעבירות בדיוק את חוויית האובדן של הדמות. כשעה ו-40 עוברות להן לאט ובשקט, בסרט לא פשוט אך חזק ביותר שנושא עמו את רוחו האמיתית של הקולנוע. סרט שמוכיח את צדקת הביטוי - 'Less is more'.

לפרטים נוספים על סרטי הפסטיבל ורכישת כרטיסים היכנסו לאתר הפסטיבל. לכל הכתבות מפסטיבל הסרטים בחיפה - לחצו כאן