Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: אוסקר 2022: דירוג המועמדים לסרט הטוב ביותר

10. אל תסתכלו למעלה

אולי הסרט הפופולרי ביותר מבין עשרת הסרטים המועמדים (שבר את שיאי הצפייה פר שעה בנטפליקס), אבל כנראה גם זה שמעורר את הדעות החלוקות ביותר בקרב הקהל והמבקרים – וממקום די מובן ונכון: מה עושים כשהמסר נכון, חשוב ורלוונטי אך הסרט נוהג בו בצורה בוטה, קלישאתית וחסרת עומק? "אל תסתכלו למעלה", סרטו של אדם מקיי ("מכונת הכסף", "סגן הנשיא") על צמד אסטרונומים ממישיגן (ליאונרדו דיקפריו וג'ניפר לורנס) שמגלים כי אסטרואיד ענק עושה את דרכו לכדור הארץ ומאיים לחסל את הציביזלציה בעוד 6 חודשים ונתקלים בקשיים רבים כשהם מנסים לעורר את העולם לבעיה זו, מנסה להוות סאטירה חריפה כנגד פופוליזם, עידן הפוסט-אמת וההתעלמות המופגנת ממשבר האקלים, אבל בפועל מתנהל כמו מערכון גרוע של "ארץ נהדרת".

נכון שקומדיה היא דבר סובייקטיבי ולפעמים המטרה הסופית חשובה יותר מהדרך אליה, אבל המטרה המרכזית של סאטירה היא להגיד דבר נוקב וחדש על משהו שכולנו רגילים אליו – "אל תסתכלו למעלה" לא עושה זאת. באמצעות הצבת דמויות סטריאוטיפיות וחד מימדיות – הנשיאה הפופוליסטית סטייל טראמפ שמתעניינת רק בקשרי הון-שלטון (מריל סטריפ) המיליארדר המגלומן (מארק ריילאנס) ומגישי חדשות הבוקר המזוייפים (קייט בלאנשט וטיילר פרי) – אל מול שני גיבורינו, הסרט יוצר תפיסה הפוכה מזה שרצה מלכתחילה להשיג: הצד הליברלי, השמאלי של המפה הפוליטית והחברתית נתפס בסופו של הסרט כנפוח מחשיבות עצמית וככזה שרואה את עצמו כגוף הצודק היחיד. כך, "אל תסתכלו למעלה" לא רק מבזבז ביקורת חשובה מאוד שיכולה להיעשות על הגורמים שמסכנים את העולם ואנסמבל שחקנים מצוין ורחב על סאטירה בלי שיניים, אלא גם פורח מזיכרונכם מספר שעות אחרי שצפיתם בו.

9. משפחה מנצחת

אין דבר שהאקדמיה אוהבת יותר מסרט "פיל-גוד" שמעלה על נס ערכים "קלאסיים": משפחה, כוח הרצון, התמדה ועוד ועוד. "משפחה מנצחת" מנסה לא להיות סרט שכזה, אך בדיעבד הוא די כן. סרטו של ריינלדן מרקוס גרין ("ג'ו בל"), עוקב אחר חייו של ריצ'רד וויליאמס (וויל סמית'), אביהן של הטניסאיות סרינה ו-ונוס וויליאמס (דמי סינגלטון וסנייה סידני, בהתאמה), שאימן אותם מילדות והתמודד איתן עם חיי הפרסום, גזענות, תחרותיות וחיכוכים משפחתיים.

האחיות וויליאמס, שהפיקו את הסרט, ליהקו לתפקיד אביהן את "האבא המגניב של אמריקה", וויל סמית', ובהופעתו הוא מוציא את הטוב ביותר שבו – העוני והאלימות שעיצבו את חיי הילדות שלו, אהבתו לענף וקידום בנותיו כניצחונו האישי. סמית' מושך את העין בכל סצנה בה הוא מככב, והבאזז סביב תפקידו ראוי בהחלט, אבל "משפחה מנצחת" מרגיש לעיתים כ-"צ'ק-ליסט" של כל הדברים שנחוצים לביוגרפיה מרגשת. תוסיפו את הצד הפחות זוהר של וויליאמס, שלא מקבל כאן את מלוא תשומת הלב, ותקבלו סרט כיפי ועשוי היטב, אך לא הרבה יותר מזה.

8. קודה

"קודה" הוא בהחלט אחד מסיפורי ההצלחה המפתיעים ביותר של עונות הפרסים של השנים האחרונות – דרמה קומית אינטימית על משפחה חירשת הפכה לרכישה הגדולה ביותר בתולדות פסטיבל "סאנדנס" בראשית השנה שעברה (שיא של 25 מיליון דולר, ע"י "אפל TV+"), גרפה פרסים בטקסי ה-SAG, בחירת המבקרים וה-BAFTA, ונתנה לטרוי קוטסור (שמגלם את אבי המשפחה בסרט) להפוך לאדם החירש הראשון שהועמד לפרס האוסקר. ועדיין, משהו בהרעפת האהבה על "קודה" מרגיש לא לגמרי שלם, לפחות אצלי.

כעיבוד לסרט הצרפתי המצליח מ-2014, "משפחת בלייה", "קודה" של הבמאית שיאן הדר עוקב אחר רובי (אמיליה ג'ונס המוכשרת), בת למשפחת רוסי החירשת לה עסק לדייג בגלוצ'סטר במסצ'וסטס. בין תיווך עסקי משפחתה לבין ארוחות מביכות משותפות, רובי מוצאת מפלט בשירה; כשהיא מצטרפת למקהלה הבית-ספרית בעקבות בחור שאת תשומת ליבו היא רוצה למשוך, מנהל המקהלה מזהה בה כישרון אמיתי ודוחק בה לנסות ולהתקבל לקולג' מקצועי – כעת על רובי להחליט אם להמשיך ולשמש כדוברת של משפחתה האוהבת או לממש את חלום חייה.

הדר לא רק מעבירה את מיקום העלילה מהחווה המשפחתית בסרט המקורי לעבודות מעמד הפועלים במסצ'וסטס הקודרת (ובכך נותנת נופך חברתי-פוליטי חשוב לסרט), אלא גם מעניקה לרובי בחירה גדולה יותר, ובכך מעצימה את הקונפליקט הדרמטי שנפרש מולנו. ועדיין, "קודה" מרגיש לא פעם כסרט שמתרכז יותר על הייצוג ועל הדימוי מאשר על השיאים הרגשיים, אותם הוא לוקח ברובם מ"משפחת בלייה" – מה שמוביל את הקהל שצפה בסרט להתאכזב מהרגעים החדשים שמציגים את אותו הרגש אך לא באמת מבינים אותו. "קודה" הוא אינו הרימייק הראשון שמתעלה על קודמו, אלא כזה ששואב לא מעט מקודמו ומרדד אותו במידה מסוימת. אין זה אומר שהוא לא סרט מצוין, אבל יש רגעים שקשה שלא לחשוב שהאהדה המוגברת אליו היא מתוך הסלידה האמריקאית מסרטים זרים.

7. חולית

ספרו של פרנק הרברט מ-1965, המלא תככים אינטר-גלקטיים, דימויים למלחמות דת ולקולוניאליזם ותמות סבוכות, שינה לחלוטין את פני עולם המדע-בדיוני, ומכר כ-20 מיליון עותקים בכל 56 שנותיו. אין פלא, אם כך, שהמדיום הקולנועי זיהה את הפוטנציאל העסקי המטורף שגלום באפוס שכזה והוליווד קפצה על ההזדמנות עוד לפני תום שנות ה-60 - במהרה הובן דווקא ההפך: "חולית", על כל 412 עמודיו, הוא "לא קולנועי" בעליל. כך, רבים סיפורי האימה של אלו שניסו וכשלו בלעבד אותו למסך הגדול – מחודורבסקי, שכשל עוד בפיתוח הארוך, ולינץ', שלמד על בשרו את הלקח אחרי צאתו של הסרט לאקרנים.

הבמאי הקנדי דני וילנב ("המפגש", "אסירים") החליט שהגיע הזמן לתת לספרו האייקוני של הרברט את הטיפול המתאים. התוצאה היא חוויה קולנועית שכמעט לא נראתה (ולא הורגשה) בתולדות הקולנוע. העלילה עוסקת בפול אטריידס (טימותי שאלמה), נסיך מבריק ומחונן צעיר ובנו של דוכס בית אטריידס (אוסקר אייזיק) והליידי ג'סיקה (רבקה פרגוסון). פול מותקף שוב ושוב בחזיונות מסתוריים ומדממים, ומגלה כי עליו לטוס לכוכב הלכת המסוכן ביותר ביקום - אראקיס - כדי להבטיח את עתיד משפחתו ואנשיו. כאשר מנהיגי האימפריה שמים את עינם וידם על הכוכב, מתחיל קרב איום על השליטה הבלעדית במשאב היקר ביותר ביקום.

וילנב מנטרל ישירות את המגננות הרבות כשיש בצעידה לטקסט שכזה ומסתכל עליו כפי שהוא - אסופת רעיונות חברתיים מתקדמים (יחסית לשנות ה-60), הניצבים על רקע המיקומים הגדולים ביקום. לכן, ככזה, וילנב הופך את "חולית" לספקטקל אמיתי, שמשאיר צופים בכיסאותיהם גם אחרי שהאורות דולקים. כך, כל דבר: בין אם צילום - משוטים רחבי מימדים (שצולמו במצלמות איימקס ייחודיות), המציגים את עליונות הטבע והגורל, ועד שוטים מתוקתקים היטב, עם מיזנסצנה כה עמוקה ומדויקת שקשה להאמין שמדובר בצילום ולא בציור; סאונד, שמזגזג בין צורם ביותר לבין עדין לחלוטין; עריכה נון-ליניארית, מעט הזייתית, שמאתגרת את הצופה לשאול מה אמיתי מבין הדברים אותם הוא רואה; והפסקול, עליו חתום מאסטר האפוסים האנס זימר, שזוחל אט אט לאורך כל הסרט עד לקליימקסים הנכונים - כל אלו ועוד הופכים את "חולית" לחוויה רב-חושית, כזו שמחזירה את האמון בקולנוע ובמסך הגדול.

6. בלפסט

למרות גוף העבודה המגוון והעצום שלו, קנת' בראנה לא נחשב בעיני רבים לבמאי ייחודי במיוחד. דווקא סרטו האישי ביותר, שמשמש כמעין חצי-אוטוביוגרפיה, שינה את דעת הקהל אליו. "בלפסט" מספר את סיפורו של באדי (ג'וד היל), ילד אירי-פרוטנסטי בן 9 שמתגורר עם אביו (ג'יימי דורנאן), אמו, אחיו, סבו וסבתו (ג'ודי דנץ') בבלפאסט של 1969. מסביב מתחוללות מהומות אלימות בין הפרוטסנטים לקתולים, כאלו שגורמות למשפחה לחשוב שוב על הקשר הבלתי נפרד שלה לעיר האהובה.

בראנה מעצב את "בלפסט" בשחור-לבן ציורי, נופים יפים ורגעים קטנים מזיכרונו המעומעם, אבל מה שאולי יתפס – ונתפס – כטיפול קלישאתי בבעיה אמיתית או "'רומא' לעניים", אומר הרבה יותר על חוויות הילדות שלנו. באמצעות רפרנסים למערבונים קלאסיים, שימוש בשיריו הנוגים של ואן מוריסון וההבנה מתי ראוי להשתמש בשחור-לבן ומתי בצבע, בראנה מציג איך לא מעט מהילדות שלנו נתפסת לנו בזמן אמת – אבל גם במבט לאחור – כחלום עם טיפה ריאליזם, בצורה שמגוננת עלינו מהכאוס בחוץ אבל לא מבודדת אותנו לגמרי. תוסיפו לכך הופעות מצוינות ותקבלו ספק דרמה משפחתית קטנה, ספק סרט פנטזיה שבאמת קרה - וסרט מקסים ככלל.