וודי אלן (לא) פורש: עלייתו ונפילתו של אייקון יהודי

ארוחת חג ההודיה קלאסית של משפחה אמריקאית גויה בפרברים. חברי המשפחה מתנהגים באדיבות קרירה זה אל זה ומדברים על מכירת החצר של השכנים. אדם עם משקפיים מרובעות שחורות, אף גדול, ישיבה מכופפת ושיער מדולל מביט למצלמה ואומר: "כמה 'בריאים' הם. הם ממש לא כמו המשפחה שלי, זה כמו שמן ומים". המסך נחצה לשניים, ואנו רואים את ארוחת משפחת הדובר – מזיעים, מדברים בפה מלא ואומרים זה לזה: "שמעת על ניתוח המעקפים שהיא עברה?". מה צועקת לכם סצנה זו? התשובה היא, ככל הנראה, יהדות (אין פלא. האחראי לה, ומי שקיבל עבורה 4 פרסי אוסקר נחשקים, הוא הדובר הנוירוטי – הבמאי/תסריטאי/קולנוען/קומיקאי/שחקן/פרסונה נון גרטה וודי אלן – שבמחי יד הרים את עצמו לתהילה במשך קרוב ל-5 עשורים וצפה בעצמו נופל מכל המקומות, שבמילא התכחש לקיומם.

השבוע פורסמה ידיעה כי אלן הכריז על פרישתו מעולם הקולנוע לאחר צילומי סרטו החדש בפריז בעוד מספר שבועות, ידיעה אותה הכחיש אלן וטען כי לא צוטט כראוי. זמן טוב לשאול: האם אלן הוא אותו מאסטר קולנועי פורץ דרך, שהפרשה המחפירה שקשורה בשמו גדעה באיבה מורשת הוליוודית אמיתית, או שמא הוא תמיד היה זקן נרגן ומטריד, שממחזר בלי בושה את האלמנטים שעבדו לו תמיד פעם אחר פעם עד שאלו התחילו להימאס על הקהל? אין תשובה חד משמעית, אבל אי אפשר להתכחש לכך שבכל זאת – משהו היה שם בעברו.

[*]

אלן, שנולד כאלן סטיוארט קניגבסרג בברוקלין של שנות ה-30, לא חווה ילדות מאושרת במיוחד – הוריו חוו זוגיות קרה, והשליכו עליו את תוצאותיה; בשנותיו הראשונות כלל לא דיבר אנגלית אלא גרמנית; ופופולריות לא הייתה הצד החזק שלו. אך במהרה, מה שהחל כאהבה לקסמים ולטריקים בפני חבריו לכיתה התפתח לאהבה אמיתית לקומדיה, שהובילה אותו בגיל 19 בלבד להיות אחד מצוות התסריטאים ל"טונייט שואו", "המופע של אד סאליבן" ולבסוף "המופע של סיד סיזאר" – שם עבד לצד גאונים קומים כדוגמת מל ברוקס, קרל ריינר וניל סיימון.

במהרה, אלן החל לבסס את עצמו בשנות ה-60 בתפקידים קומים שונים קטנים (ככותב ושחקן ב-"What's New Pussycat?" ובפרודיית ג'יימס בונד "קזינו רויאל"), כמחזאי חד (בייחוד דרך המחזה "שחק אותה, סם", שרץ 453 הופעות בברודווי ולבסוף קיבל עיבוד קולנועי ב-1972) ולבסוף קולנוען מתחיל, עם סדרת קומדיות חתרניות – "קח את הכסף וברח" (1969), "בננות" (1971), "כל מה שרצית לדעת על מין (ולא העזת לשאול)" (1972) ו"ישנוני" (1973), בין היתר. יחד עם שותפיו לצוות הכתיבה של סיזר, היה אלן לא רק המגדיר מחדש של מה "נכון" ומה "לא נכון" להציג על המסך הגדול באמריקה השמרנית (מיניות בוטה, בעיות נפשיות, רגשות), אלא גם המגדיר מחדש של הגבריות ההוליוודית – שברירי, מתוסכל, כועס, בודד, ציני, נוירוטי, וכמובן, יהודי לכל דבר ועניין.

כך, סרטיו של אלן לא היו רחוקים מאלו של הקולגות ה"רציניים" יותר בהוליווד החדשה, ונתנו סוף כל סוף פה וקול לא רק לגבריות לבנה נוצרית מוגדרת (זו שמולה ניצב אלן ב"שחק אותה, סם" – יציר דמיונו, המפרי בוגרט) , אלא גם לשוליים, לדמות ה"פחות סקסית" בחיינו. עם התקדמותו למחוזות דרמטיים יותר (בין היתר) ב"אהבה ומלחמה" (1975), גולת הכותרת "הרומן שלי עם אנני" (1977), "מנהטן" (1979), "אבק כוכבים" (1980), "שושנת קהיר הסגולה" (1985) ו"חנה ואחיותיה" (1986), החל אלן לא רק להתקרב להשפעותיו האירופאיות (בייחוד פליני, אנטוניוני, טריפו וברגמן) ובכך לקרב את הניצים בשתי היבשות, אלא גם צמצם יותר ויותר – באמצעות לקיחת התפקיד הראשי במרבית סרטיו וליהוק חוזר ונשנה של שותפותיו הרומנטיות (מיה פארו ודיאן קיטון עולות ישר לראש) - את הפער בין דמותו הקולנועית ופעולותיה לבין חייו האישים.

בצורה זו, כשדמותו של אלן ננזפת ע"י אמו המנוחה הענקית בשמי ניו יורק בתרומתו לסרט האנתולוגיה "סיפורי ניו יורק" (1989) וכשבן למשפחה יהודית לא מתפקדת נשען על הרדיו כמקור האור בחייו ב"ימי הרדיו" (1987), קשה לא לראות זאת בתור ספת הפסיכולוג של הבמאי. באופן זה, אלן לא רק אתגר את האמנות והביא אותה למקום אחר, ריאליסטי הרבה יותר (מהי האמת? מהו בדיון?), אלא הפך עצמו ליותר מיוצר או קולנוען (כמו צ'ארלי צ'פלין ומרילין מונרו לפניו) – דמות מיתית עם חיים משל עצמה. פתאום, לגמגם ולגעת הרבה פעמים במשקפיים או לנגן בסקסופון במועדון ג'אז בעודך זוכה בטקס האוסקר בצד השני של המדינה, נדמה כהתנהגות מוכרת כי כולנו מכירים את אלן "הדמות".

עם זאת, אולי הקו ההולך ומיטשטש הזה בין אלן האדם לדמות היה הפח שטמן לעצמו. ב-1992, סרטו של אלן, "בעלים ונשים", הציג זוג – שמגולם ע"י הבמאי ואשתו מיה פארו – שנישואיו הארוכים מתפרקים, בעוד הבעל נמשך לסטודנטית צעירה כבת 20. מחוץ לאולמות הקולנוע, המציאות לא הייתה שונה – בין אלן ופארו נערך משפט משמורת מלוכלך על ילדיהם המאומצים, כשהסיבה לפרידה נבעה מגילויה של פארו כי אלן מנהל מערכת יחסים עם בתה המאומצת ממערכת יחסים קודמת, סון-יי פרווין בת ה-21. אי אז, הטילה פארו "פצצה" בכלי התקשורת: השחקנית האשימה את אלן בכך שתקף מינית את דילן, בתם המאומצת בת השבע.

למרות שלאחר חקירה שנערכה ע"י שלטונות החוק, הוחלט לא להגיש כתב אישום בנושא, מורשתו של אלן החלה להתפרק. לפתע, פערי הגיל הגדולים בינו לבין מושאי אהבתו בסרטיו והטענה של פארו כי פיתה את סון-יי למערכת יחסים עמו בעודה בתיכון גרמו, ועדיין גורמים, לסלוד מדמות הנעבעך חלש האופי; פתאום, אותו קורבן של המערכת הפך למקרבן ולתוקף נתעב.

בעוד שני העשורים הבאים חלפו בשקט יחסי עבור אלן, התעוררות תנועת "מי-טו" לפני כ-5 שנים (לאחר חשיפת מקרה הארווי ויינשטיין ע"י בנו המאומץ של אלן, העיתונאי רונאן פארו), האשמותיה המחודשות של דילן כלפי אביה וסדרת הדוקו הטרייה של HBO, "אלן נגד פארו" שניסתה לשפוך אור על הפרשה ולהביא לידיעת ציבור עוד פרטים לא מחמיאים בייחוד על אלן, חיסלה כמעט סופית את הקריירה של היוצר המזדקן.

חברות הוליוודיות החלו למשוך את השתתפותן בסרטיו, שחקנים/יות הוליוודיים התנערו משיתופי הפעולה שלהם עמו (ואלו שלא, הסתכנו באיבוד אהדת הציבור כלפיהם) והיצירתיות הכבר דועכת של אלן, שהתבטאה ברצף סרטים עבש וממוחזר ("יסמין הכחולה" ו"חצות בפריז" הן בין הדוגמאות היחידות מהעשור האחרון שהצליחו להתבלט) סימנו לבמאי שאולי הגיע הזמן להניח את המשקפיים המרובעות על שולחן הכתיבה אחת ולתמיד.

מה ראוי לקחת מסיפורו של אלן? שגם אייקון תרבות אינו חסין מדעת הקהל אם בשמו נקשרת פרשייה מזעזעת; שהאדם ששיווע לטשטש את המציאות והבדיון מצא עצמו נלחם עבור "אמת" שרק הוא ומעטים מאמינים בה; וכי גם אם דמות היא נצחית, קשה לשמור על מורשת תרבותית אם יוצרה לא עושה רבות בעניין. ועדיין, אזכורים של "Hannukah" בפרקים של "חברים" ו"איך פגשתי את אמא" או כל דבר מ"תרגיע" ועד "רמזור" ככל הנראה לא היו כאן ללא אלן. אם ישאלו אתכם על במאי גדול משנות ה-70, רובכם ימנה אותו – לצד ספילברג ו/או סקורסזה לכל היותר. אם עבודותיו של קארוואג'יו, רוצח מרושע, מוצגות בשלל מוזיאונים ברחבי העולם ושמה של קוקו שאנל, תומכת נאציזם מוצהרת, מתנוסס על פרטי הלבשה יוקרתיים, אז – לטוב ולרע – גם אנחנו נאלץ להתמודד עם השם "וודי אלן" לעוד שנים רבות.