Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: פסטיבל חיפה – סקירה: יום מפרך, אויב הכיתה, Men, Women and Children

פסטיבל הקולנוע בחיפה ממשיך להציג סרטים חדשים מרחבי העולם בהקרנות בכורה במהלך חול המועד סוכות. הנה מה שחשבנו על שלושה מהם שהוצגו במהלך השבוע בפסטיבל:

יום מפרך (2014) – דרום קוריאה

השבוע עלה לאקרנים בישראל הסרט "אלכסנדר והיום הנורא, האיום, המבאס והגרוע ממש", שמתאר את קורותיו של אלכסנדר שיום לפני יום הולדתו ה-12 עובר את היום הגרוע בחייו: קם עם מסטיק בשיער, נופל על הפרצוף מול הילדה אותה הוא אוהב וכך הלאה. בעיתוי מקרי פסטיבל חיפה הציג השבוע את "יום מפרך", הגרסה הבוגרת, האלימה והביזארית מדרום קוריאה, שהופכת את יומו הגרוע של אלכסנדר להידמות גן עדן עלי אדמות.

קו-גון-סו הוא בלש במחלק הרצח, הפוגע בדרכו חזרה מלוויית אימו בעובר אורח והורג אותו. הוא מחליט להחביא את הגופה בתא המטען, נקלע למפגש אלים עם שוטרי תנועה שעוצרים אותו, מגלה כי בלשי היחידה לחקירות שוטרים פשטו במקביל על משרדו וגילו כספי שוחד שהחביא בו ומנסה למצוא דרך מקורית במיוחד להיפטר מהגופה. אל חשש, אין פה ספוילרים, כל זה קורה כבר ברבע שעה הראשונה של הסרט ומכאן העניינים רק הולכים ומידרדרים, כאשר מתברר כי האדם שהרג קשור לגורם בכיר במשטרה, שמחפש אחר חפץ יקר ערך שנקבר עימו, ומוכן לעשות הכל כדי להשיג אותו.

קים סונג-הון, לו זה סרטו השני, מוכיח שוב כי הקולנוע הדרום קוריאני הוא המקום אליו כדאי ללכת אם רוצים לראות את סרטי הז'אנר נמתחים עד הקצה. בדומה לסרטיהם של בכירי הבמאים הקוריאנים בונג ג'ון-הו ("רכבת הקרח") ופארק צ'אן-ווק ("שבעה צעדים"), גם "יום מפרך" מרשה לעצמו לוותר על היגיון נרטיבי, היקשרות רגשית לדמויות ומבנה תסריטאי מקובל בכדי לספק סצנת אקשן אחת אחרי השנייה של טור-דה פורס קולנועי מבריק לעיתים, רב המצאות ועשיר ויזואלית. ההברקות הקטנות בסרט כמו טלפון נייד שנשכח בתוך ארון קבורה, סצנת קרב אחד על אחד בה נעשה שימוש בכל אמצעי ביתי יומיומי ושימוש מפתיע במיוחד בחייל צעצוע, הופכים את הסרט לחוויית צפייה בה הכל אפשרי, הגבולות העלילתיים הופכים לפרוצים והצופה אינו יכול לנחש את פיתולי העלילה הבאים לפניו. בשלב מסוים סוג כזה של עשייה קולנועית יכול להפוך למתיש למדי ולהפוך את חוסר ההזדהות עם הדמויות לצפייה מנוכרת וחסרת מעורבות רגשית. יחד עם זאת מי שאוהב את הקולנוע שלו אלים, מרהיב ויזואלית, קצבי ובלי סנטימנטים מיותרים ימצא את "יום מפרך" כאנטיתזה מהנה ומרעננת לסרטי פסטיבל כבדי ראש המוצגים במקביל.

[*]

אויב הכיתה (2013) - סלובניה

סרט הביכורים של הבמאי הסלובני, רוק ביצ'ק, מתאר את קורותיה של כיתת תיכון, ש אירוע טראגי לקראת סוף שנת הלימודים מכניס אותה למערבולת שממנה בית הספר מתקשה לצאת. המחנכת החביבה והרגישה של הכיתה יוצאת לחופשת לידה והמחליף שלה הוא מורה לגרמנית חדש בעל שיטות לימוד נוקשות והערצה למשמעת ולחוקים. תחת משמרתו ילדה מהכיתה מתאבדת והכיתה מאשימה אותו במותה ומתמרדת נגדו.

הסרט עתיר ברגעים יפים ומרגשים, ההתמודדות עם הסיטואציה הקשה היא עדינה וחכמה, אם כי בשלב מסוים האירועים מתחילים לחזור על עצמם וההרגשה היא כי הבמאי מוליך את הצופה במעגלים ומותח את עלילת הסרט יותר מדי. עם זאת, הסרט מבוים ברגישות, ויש בו גם הרבה הומור שמסייע להתמודד עם הדרמה הנפרשת על המסך. מאוד מעניין להביט אל תוך נבכי בית ספר תיכון סלובני וללמוד ממנו על המרקמים בחברה, השפה, התרבות ולהיווכח כמה מוכרים תלמידי התיכון והסערות שהם עוברים. אנחנו זוכים להצצה שנדמית כנה על החיים בסלובניה, ללא ניסיון לייפות או לכער את המציאות.

(Men, Women and Children (2014 - ארה"ב

האכזבה הגלומה בצפייה בסרט Men, Women and Children מתעצמת לאור העובדה כי מדובר בסרטו החדש של הבמאי ג'ייסון רייטמן, שהיה אחראי על כמה מהקומדיות האינטליגנטיות, ביקורתיות וציניות בשנים האחרונות כמו "ג'ונו", "תודה שעישנתם" ו"תלוי באוויר". עושה רושם שהרוח המחתרתית של רייטמן, שכיוונה את חיצי הביקורת על תחלואי החברה האמריקאית תוך קריצת עין לרפרנסים תרבותיים עכשוויים, התחלפה במשל מוסרני על הסכנות הגלומות בשימוש מזיק של בני הנוער במחשבים ובאינטרנט.

[*]

העלילה עוקבת אחר מערכות היחסים של מספר הורים וילדיהם בפרברים האמריקאיים וכיצד השימוש בטכנולוגיה משפיע על הקשר הבין אישי בין הדורות השונים. בין שאר הדמויות הרבות המשתתפות בסרט ניתן לראות את אדם סנדלר בהופעה דרמטית מפתיעה כגבר ששוקל לבגוד באשתו באמצעות נערת ליווי שהכיר ברשת, את ג'ניפר גארנר כאימא מהגיהינום שעוקבת אחרי הפעילות של ביתה ברשתות השונות ואת דין נוריס ("שובר שורות") כגרוש המנסה לצאת לדרך חדשה, לאחר שגילה דרך הפייסבוק כי אשתו התחתנה מחדש. לדמויות אלו מצטרפים סיפוריהם של ילדיהם המתמודדים גם הם עם מערכות יחסים בעידן הפייסבוק, כאשר כל התכתבות מוצגת לצופה על המסך כחלק מהעלילה. להם מצטרפת אמה תומפסון בקריינות פומפוזית ומגוחכת, המנסה להקנות לעלילה מימד פילוסופי בגרוש.

הבעיה היא כי לעקוב אחר אנשים מסמסים זה לא דבר מרתק במיוחד ומרבית התובנות אותם הסרט מציג אינן שופכות אור חדש על הנושא ונדמות כסרטון הדרכה להורים, שאינם בקיאים בטכנולוגיה בת ימינו. בכך הסרט הופך להטפה דידקטית ומייגעת למדי, שמתארכת יתר על המידה ומקשה על הצופה להתמודד עם מספר עלילות המשנה המרובות המוצגות בעלילה. למרות מספר הופעות משחק טובות וסצינות מסוימות שאכן מרגישות אותנטיות וכנות, נדמה כי הסרט אינו יוסיף כבוד רב לפילמוגרפיה של רייטמן ושל קאסט השחקנים המשתתף בו.