Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: מלכת הרחוב - ראיון עם במאי הסרט על ההומלסית שהפכה לכוכבת

הסיפור של מימי הייסט הוא מסוג הסרטים שאם היו מוצגים בסרט בדיוני היינו פוטרים אותו כקיטש לא אמין. אשת משפחה שהופכת להומלסית, עוברת להתגורר במשך עשרות שנים במכבסה ציבורית בסנטה מוניקה לוס אנג'לס, נהיית לעובדת המועדפת והאהובה על הלקוחות ולבסוף נהיית החברה הטובה של השחקנים רנה זלווגר וזאק גליפיאנקיס ("בדרך לחתונה עוצרים בוגאס") ששוכרים עבורה דירה מרוהטת, לוקחים אותה לפרמיירות סרטיהם ומסייעים לה להפוך מהומלסית חסרת כל לכוכבת בינלאומית. הסרט הדוקומנטרי "המלכה מימי" (Queen Mimi) של הישראלי יניב רוקח, לוקח את מה שנשמע כסיפור מהאגדות ומראה את הצד המצחיק, מרגש ואמיתי של מימי , קשישה בת 88, שהייתה יכולה להיות בקלות עוד אחד מהאנשים השקופים שאנחנו מעדיפים להתעלם מהם ובחרה לא לעשות זאת.

במשך חמש שנים ליווה רוקח את מימי אותה הכיר בבית הקפה השכונתי בו עבד, הממוקם מול המכבסה בה היא התגוררה. רוקח הוא שחקן ישראלי, שהיגר ללוס אנג'לס בשביל להגשים את החלום ההוליוודי ולהפוך לשחקן ואף שיחק בתפקיד קטן בסרט "מלחמת העולם Z" בכיכובו של בראד פיט. לאחר היכרותו עם מימי החליט רוקח לקחת מצלמה ולתעד את הקשר ביניהם ועם הזמן הוא הפך לחברה הטוב ביותר, שנמצא לצידה ברגעי השפל והשיא ואף מסייע לה בשיא הסרט לחדש קשר מן העבר שנראה אבוד.

מה הניע אותך לשנות תפקיד משחקן לבמאי ולעשות סרט דוקומנטרי על מימי?

"מה שהניע אותי זו הייחודיות של מימי והסקרנות שלי לדעת מי היא ומה הסיפור שלה. באל איי כולם נראים אותו דבר, מדברים את אותו דיבור ומנסים להיות מפורסמים וזה כבר מאוד משעמם. לפתע אתה פוגש אישה בת 80 פלוס שאוהבת לשיר קריוקי, לרקוד, להתלבש בוורוד ועובדת במכבסה המקומית כל יום מ-6 בבוקר עד 10 בלילה. היא מלאת קסם, היא נדיבה, היא מלכותית, היא מורכבת, היא קלאסית, היא קומית היא טראגית - היא הדמות השייקספירית האולטימטיבית. אני לא בדיוק הבנתי שאני עושה סרט, אבל ככל שלמדתי להכיר אותה ואת הסודות שלה בזמן הצילומים הבנתי שאני לא עושה בדיוק את הסרט, אלא הסרט עושה אותי".

[*]

(בתמונה: רוקח ומימי. צילום – ג'ניפר רנה)

כמה ידעת על סיפור החיים של מימי לפני וכמה גילית תוך כדי עשיית הסרט?

"ידעתי שהיא ישנה במכבסה כל לילה, ידעתי שהרבה אנשים הכירו אותה, אבל גם ידעתי שאף אחד בעצם לא יודע את הסיפור שלה. בגלל הפילוסופיה של מימי: ״אתמול כבר היה אז תשאיר אותו שם״ לעולם לא תשמע אותה מתעסקת בעבר או מביעה חרטות על החיים שלה ואני חושב שההתעסקות התמידית שלה עם הזמן הווה גרם לה להיות מאוד מסתורית. אצל האמריקאית אין חטטנות או חדירה לפרטיות אז תמיד נתנו לה את מרווח הנשימה ולא שאלו יותר מדי שאלות. עד שהיא פגשה אותי".

את גיוס התקציב לסרט ביצע רוקח באמצעות אתר "Kickstarter" בו ביקש רוקח מהציבור לסייע במימון 18,000 דולר לתקציב הסרט. הפרויקט הצליח מעל למשוער ורוקח הצליח לגייס מעל 31,000 דולר מ-235 תורמים, כאשר חלק ניכר מהכסף הגיע ממכריה של מימי מהשכונה. חשבת שהפרויקט יגייס כל כך הרבה אנשים?

"לא האמנתי שלכל כך הרבה אנשים יהיה אכפת מהפרויקט ויתגייסו לטובתו. רוב האנשים שעזרו היו הלקוחות של בית הקפה "לקס" שממוקם ישירות מעבר לכביש של המכבסה, היכן שעבדתי בזמן שעשיתי את הסרט. חלקם גם הכירו את מימי מהשכונה. כמובן שגם גייסתי סכום מכובד מאנשים שאני בכלל לא מכיר שפשוט אהבו את הקמפיין. אפילו המפיק של טרנטינו, מייקל שאמברג, ראה את הקמפיין באינטרנט ותרם סכום נכבד וגם נרתם לבסוף להיות אחד המפיקים שלי. לאחר הקמפיין הרבה אנשים שאלו אותי אם אפשר עוד לתרום כסף, אמרתי להם שהם יכולים לרשום לי המחאה וכך גייסתי עוד מעל ל-20 אלף דולר. מתוכם זוג ישראלים, ד״ר שלומי בן ארצי ואשתו לזלי, כתבו לי בבית הקפה צ׳ק של 10 אלף דולר בזמן שאני מכין להם קפוצ'ינו, אני חושב שזה היה הטיפ הכי נדיב שאפשר לחלום עליו".

מימי מתגלה בסרט כאדם חזק מהמצופה, מלא בחוש הומור ובאופטימיות נדירה שסוחפת אחריה את העובדים והלקוחות במכבסה וגורמת לה להתחבב על רבים. במשך שנים היא הייתה דרת רחוב לאחר שהתגרשה מבעלה, איבדה את נכסיה ועברה לגור במכוניתה. יום אחד היא הופיעה במכבסה השכונתית בסנטה מוניקה בלוס אנג'לס והחלה לסייע לעוברים ושבים עם קיפול הבגדים. לבוס לא הייתה ברירה והוא הציע לה עבודה במקום ולאחר זמן מה היא פשוט עברה להתגורר במקום. במשך מעל 20 שנה הפכה המכבסה לביתה של מימי במלוא מובן המילה – היא עבדה בה במהלך היום, יצאה עם לקוחות שהזמינו אותה למסעדות ולבילויים וחזרה לישון במכבסה מדי יום על כיסא פלסטיק פשוט. מי שהחליטו להוציא אותה מהמצב הקשה היו לא פחות משחקני הקולנוע המפורסמים זאק גליפיאנקיס ורנה זלווגר, דיירי השכונה, שהתיידדו עם מימי. גליפיאנקיס אף לקח אותה למספר פרמיירות הוליוודיות בתור בת הזוג שלו, בהן הפרמיירה ל"הנגאובר 3". בסופו של דבר החליטו השחקנים לשכור דירה למימי ליד המכבסה ולרהט אותה, כך שלראשונה מזה 40 שנות מגורים ברחובות, ברכבה הפרטי ובמכבסה, זכתה מימי בגיל 88 לדירה משל עצמה.

לזאק גאליפיאנקיס היה חלק חשוב בשיקום של מימי. כמה הוא שיתף פעולה עם הצילומים והאם הוא צפה בסרט?

" לקח לי שנתיים להגיע לזאק ולא רק בגלל שהוא מאוד עסוק בלהצטלם לסרטים, אלא גם בגלל שהוא רצה לשמור על הפרטיות שלו ושל מימי. הוא לא כל כך רצה שהחברות שלהם תתפרסם ואת כל מה שהוא עושה עבורה. אפילו אחרי הצילומים הוא ביקש ממני לא להזכיר את הקטע בסרט שהוא משכיר לה דירה. הוא בן אדם מאוד פשוט וצנוע. אחרי שהראתי לו את הסרט הוא אמר שהוא מאוד מאוד נהנה ממנו, אבל הוא הרגיש שהוא מופיע בסרט יותר מדי ואז הוא אמר שהוא בעצם חושב ככה על כל הסרטים שלו".

[*]

מה מהפרטים שגילית על מימי הפתיע אותך ביותר?

"החברות שלה עם הסלבריטאים הייתה הפתעה נעימה בשבילי, במיוחד שזה היה אמיתי ולא תעלול של יחסי ציבור. כמו באגדות של הוליווד, אתה לעולם לא יכול לדעת מי ההומלס שיושב לידך יכול להיות. מה שהפתיע אותי ביותר לגבי הסיפור שלה זה כוח ההישרדות והרצון שלה לחיות תמיד בשמחה לא משנה מה הנסיבות, אפילו בתור הומלסית ברחובות של אל איי, אישה בגיל שלה, עם כל הסכנות שיש בזה, היא לעולם לא ויתרה ולא הפסיקה לחלום ולהביט אל הכוכבים. וכמובן את הסודות שהיא שמרה מכולם במשך כל השנים ושהצלחתי לעלות עליהם, חלקם, ממש במקרה".

איך מימי הגיבה לסרט?

"בהתחלה כשהראיתי לה את הסרט היא כעסה נורא. היא בקשה ממני לעצור את ההקרנה ואמרה לי שאני צריך למחוק קטע מהסרט. מסתבר שהיא לא בדיוק הבינה את הקונספט שכל מה שהמצלמה מצלמת הופך את זה להיות מתועד. ואני די הבנתי אותה, בסך הכול זה פורטרט מאוד אישי, סודות של 20-30 שנים שהיא שמרה רק לעצמה, יהפכו בן רגע לנחלת הכלל. ביקשתי ממנה לסיים לראות את כל הסרט והיא הסכימה, ופתאום משהו בה השתנה, היא פתאום הצליחה להבין את החשיבות של כל האמת שלה שהוא חלק בלתי נפרד ממנה. אני יודע שזה גם ריפא ועדיין מרפא את הפצעים של העבר שלה. היא עדיין עובדת במכבסה כל יום, מכבסת, שרה ורוקדת. היא כמו מעין ראש עיר שם, כולם באים לראות אותה, לצחוק איתה, לקבל ממנה עצה וחיבוק. ואני- אני רואה אותה כמעט כל יום, היא המוזה שלי. יש לנו דייט שבוע הבא למסעדה הכי אהובה עליה, הלובסטר, עם המרטיני לימון שהיא מייחלת לו".

המטרה המקורית של רוקח במגוריו בלוס אנג'לס היה להפוך לשחקן בתעשייה ההוליוודית, כאשר המסע הייחודי שלו עם מימי הייתה חוויה בלתי צפויה שהובילה אותו למחוזות שונים לחלוטין. כעת לאחר חמש השנים בהן ליווה את מימי ובמהלכן אנשים רבים ומובילים בתעשייה, הוא שואף שהצלחת הסרט תסייע לו לחזור ולהגשים את חלום המשחק מחדש.

הסרט גרם לך לרצות להמשיך וליצור סרטים תיעודיים או מעדיף לעבור לקדמת הבמה כשחקן?

"משחק זו האהבה הראשונה שלי. סרטים דוקומנטריים זה האהבה החדשה. אני מנסה להחליט על הנושא הבא, זה קצת משימה קשה אחרי נושא כמו מימי. עם זאת אני עובד גם על סדרה קומית חדשה שאני כותב עם אחת הכותבות/במאיות המוכשרות בארץ היום, רוני קידר ("ג׳ו ובל") בשביל השוק בארה״ב שאותה אני אביים ואולי אפילו גם אשחק בה".

מה השיעור לחיים שלמדת מהמסע שעברת עם מימי?

"למדתי ממנה איך להיות אופטימי ולא משנה מה קורה סביבי, איך להיות חבר טוב, למדתי איך לחיות בהווה, לדעת לעמוד על שלי, ואיך להשתנות ולהתגמש כשצריך, להוקיר תודה, לאהוב את החיים. מעשיית הסרט למדתי להאמין מחדש בסיפורי אגדות ושהסבלנות משתלמת (גם אם זה לוקח 5 שנים)".