סקירות פסטיבל חיפה: אל תשכחי אותי, מודי ועוד

"אל תשכחי אותי":

קחו תסריט שמתאמץ להגיד משהו, כל דבר, על החיים במצוקה קיומית בישראל; הוסיפו לו בימוי שלא מצליח לשלב בין הרצון ללכת לכיוון יותר אמנותי לבין הניסיון להעניק לצופים משהו שיוכלו לעכל אפילו במעט; צרפו לכל זה דמויות מגוחכות ומשחק יבשושי של מרבית השחקנים - והופ, קיבלתם את "אל תשכחי אותי", סרטו הראשון של רם נהרי ("אהבה זה כואב") המתחרה במסגרת התחרות הישראלית בפסטיבל חיפה.

הסיפור של תום, צעירה הבורחת ממוסד להפרעות אכילה, וניל, ההולנדי-ישראלי שמחכה לרגע בו יצטרף ללהקת ג'אז מצליחה, לא באמת מעניין. כן, יש להם את הפאקים שלהם - מי מאמין, דמויות בסרט שיש להן בעיות, כמה חדשני - אבל התסריט (שכתב ניתאי גבירץ המגלם את ניל בצורה מעיקה במיוחד) לא מצליח לגעת בנקודות הנכונות של הדמויות, כאלה שהיו יכולות לעורר כלפיהן אמפתיה, או לפחות לגרום לנו להסתקרן לגבי העבר או העתיד שלהן, או אולי כלפי ההתאהבות המצועצעת המתרחשת לנגד עינינו.

העבודה על הסרט היא לא מרושלת, אבל הקצב והסיפור הכללי פשוט לא מצליחים להתחבר לכדי תוצאה אחידה שתשאיר אחריה רושם חיובי. נקודת אור קטנה בסרט ניתן למצוא אצל מון שביט המגלמת את תום בצורה כובשת. הפוטנציאל שלה ענק והיא בהחלט עשויה להגיע רחוק. עד שזה יקרה, היא תצטרך להתנער מהסרט המתנשא והדי מיותר הזה.

[*]

"מודי":

סיפור חייה של הציירת הקנדית מוד לואיס יכול להחזיק שעות רבות של חומר גלם, עלילתי או דוקומנטרי, לכן אין זה מפתיע כי נוצר עליה סרט בו מככבים שני שחקנים ידועים, במקרה זה סאלי הוקינס ואית'ן הוק, המגלמים את מוד ואת בעלה אוורט. הוק הוא אמנם השחקן המוכר והוותיק יותר מבין השניים, אך הוקינס היא זו שכובשת את המסך עם חן ורוך נוגעים ללב שבלתי אפשרי שלא להינמס מולם.

הסרט, אותו ביימה אייסלינג וולש, יכול היה בקלות לנצל את המוגבלות הפיזית של בני הזוג (לואיס סבלה מדלת מפרקים שיגרונית) ולהפוך אותו לדרמה קיטשית, צפויה וסוחטת דמעות, אך וולש עשתה החלטה נבונה כשהחליטה להראות את הזוגיות המתפתחת בין השניים כפי שהיא, לטוב ולרע, ובכך גורמת לצופה להרגיש מקרוב את העליות והמורדות של השניים.

למרות שלא חסרים בסרט רגעים מרגשים (בעיקר הודות, שוב, להוקינס הנפלאה שעברה שינוי פיזי מדהים), עדיין חסר בו את האלמנט שיכול היה להפוך אותו למשהו גדול באמת. אולי הניסיון להבין כיצד מוד, למרות מצבה הקשה, הצליחה לשמור על אופטימיות מדבקת, יכול היה להוסיף לסרט כמה נקודות זכות. אך אין זה המצב, ולכן "מודי" יכול להסתפק בכך שבשורה התחתונה מדובר בסרט מוצלח, גם אם לא שלם.

"לאהוב את וינסנט":

יום אחד, אחד האמנים המפורסמים ביותר בעולם החליט להתאבד - והותיר אחריו אינספור שאלות ללא מענה. קרוב ל-130 שנים אחר כך, ותעלומת מותו של וינסנט ואן גוך טרם הסתיימה, ובכך בדיוק עוסק הסרט הפולני-בריטי הזה. האם הוא באמת רצה להתאבד או שהוא נרצח? האם הוא היה משוגע או אדם דיכאוני שהסביבה לא ידעה כיצד להתמודד איתו?

הסרט, הראשון בעולם שצויר כולו בציורי שמן, הוא בהחלט יצירה ויזואלית מיוחדת. באתם לצפות בו בשביל המחוות היפהפיות לקלאסיקות של הצייר ההולנדי, וקיבלתם סיפור בילוש מפתיע שיגרום לעיניים שלכם להתפעם בכל פריים מחדש. אין מדובר בסרט הוליוודי טיפוסי, אך הוא יודע כיצד להישאר מתוחכם ונגיש בו זמנית.

הסרט הייחודי הזה משתמש בציוריו של ואן גוך כדי להציג את תודעתו האישית, זו שבה הוא נאבק מדי יום, וכך אנו נגלים לצדדים חדשים של הצייר הנודע, גם ללא נעימים שבהם. להגיד שמדובר בסרט שהוא חובה לחובבי אמנות בכלל ולציור בפרט זה הדבר המובן מאליו, אך גם חובבי קולנוע טיפוסיים יוכלו ליהנות ממנו, מהוויזואליה המפעימה שבו, הצגת סיפור הרקע והתעלומה סביב אחת המיתות הידועות בהיסטוריית האמנות המודרנית.

ללוח הקרנות הפסטיבל: לחצו כאן