פרחים בבוץ: ביקורת סרט

פחות מ-5 שנים חלפו מאז "נטפליקס" שחררה לאוויר העולם את "בית הקלפים", הסדרה המקורית הראשונה שלה, ומאז הדרך בה צופים בטלוויזיה השתנתה לחלוטין - והפכה את החברה למובילה בשירותי הסטרימינג. היה ברור כי זה יהיה עניין של זמן עד שהחברה תפנה גם לעולם הקולנוע, וכך היא אכן עשתה בשנים האחרונות כשהיא יצרה תכנים מקוריים רבים למסך הגדול, כשחלקם גם זכו להצלחה ביקורתית גדולה.

למרות המאמצים הרבים, ואחרי שרק השנה שניים מסרטיה התחרו בפסטיבל קאן היוקרתי (לא לפני שעוררו דיון רחב בנוגע להאם אכן מדובר בקולנוע או לא), היא טרם השאירה את חותמה הקולנועי. העובדה שהחברה לא מפיצה את נתוני הצפייה בתכניה גורמת לכך שאי אפשר באמת לדעת אם הצליחו או לא, ואנו יכולים רק להסתמך על הפרסים השונים אותם הסרטים מקבלים ועד כה אף לא אחד מסרטיה של "נטפליקס" קיבל מועמדות לפרס הגדול ביותר, האוסקר, ונראה שהשנה, עם צאתו של "פרחים בבוץ" (אותו היא "רק" הפיצה ולא הפיקה בעצמה), הדבר נראה אפשרי יותר מתמיד - אבל לאו דווקא מוצדק.

הסרט עוקב אחר שתי משפחות המתגוררות במיסיסיפי של שנות ה-40, אחת שחורה והשנייה לבנה, ועל הגזענות שהייתה קיימת במקום באותם ימים. מצד אחד, משפחת מק'אלן הלבנה, אותה מוביל הנרי האנטיפט (ג'ייסון קלארק), כשלצדו אשתו שלא בדיוק מחבבת אותו (קארי מאליגן) ושתי בנותיהם, אביו הגזען (ג'ונתן בנקס) ואחיו הצעיר והשרמנטי (גארט האדלנד). באותה חווה מתגוררת גם משפחת ג'קסון השחורה בהובלתם של האב האפ (רוב מורגן) והאם פלורנס (בגילומה של זמרת ה-B&R המצליחה מארי ג'יי. בלייג'), שנאלצים לעבוד עבור המק'אלנים כדי להתפרנס.המתיחות הגזעית בין הצדדים והסובבים להם היא כמו פצצה שרק מחכה להתפוצץ, וכמובן שזו בוא תבוא. גם נושא המשפחתיות, לפיו כל אחד צריך לעשות הכל כדי לגרום לבני משפחתו לשרוד עוד יום במקום שכוח האל בו הם מתגוררים בולט כאן, אך לא כמו הגזענות, שמרימה את ראשה בשלל הזדמנויות. זו בולטת במיוחד כשרונזל (ג'ייסון מיטשל), בנם של האפ ופלורנס, שב העירה ממלחמת העולם השנייה. תושבי העיירה לא תופסים ממנו כגיבור, והעובדה שהיה לוחם לא מעניינת אותם - בסופו של דבר מדובר באדם שחור, שאמנם סיכן את חייו כדי להגן עליהם, אך בעיניהם מעמדו ימשיך להיות נמוך משלהם.

רונזל, שבאירופה התהלך ככולם, אינו לבדו: גם הנרי שב מהמלחמה, ופוסט הטראומה שהשניים חווים, דבר שלא היו מדברים עליו בזמנים ההם, מקרב ביניהם. לא אכפת להם מהצבע של האחר, לא משנה להם המתיחות בין משפחותיהם, הם בסך הכל רוצים אוזן קשבת, שמישהו שחווה את מה שהם עברו יוכל להקל על הקושי שבחזרה לשגרה.

הסיפור הזה נשמע נפלא, והוא אכן מהווה את רגעי השיא של הסרט, אך הוא אינו העיקר בו. הסיפור של שאר בני המשפחות של השניים הוא מרכז הסרט, אך הם מאוד כבדים וקלישאתיים. כן, את החלק הזה ראינו באינספור סרטים אחרים, אך הפעם זה לא מבוצע כראוי.

[*]

אם "פרחים בבוץ" היה מתמקד בסיפור בין השניים ושם את השאר כרקע, היינו יכולים לקבל דרמה עוצמתית שמתמקדת בפוסט טראומה על רקע גזענות. גם אם לא כך נכתב בספר עליו מתבסס הסרט, הבמאית די ריס הייתה צריכה לעשות את הבחירה האמיצה ולספר את מה שבאמת מעניין בו, ולא להציג לנו משהו שנחרש מכל כך הרבה כיוונים.

גם צוות השחקנים הרחב לא עושה עבודה מצוינת - סבירה במקרה הטוב של מאליגן והאדלנד, איומה במקרה של מיטשל. בלייג' היא אמנם זמרת נהדרת ופורצת דרך, אך למרות הפוטנציאל הגדול הגלום בדמותה, העובדה שאין לפלורנס הדאגנית מספיק "בשר" מונע ממנה להוציא מעצמה פצצת רגש.

גם אם בתוכו נמצא נושא חשוב, "פרחים בבוץ" לא מצליח לגרום לסיפור העיקרי שלו להתרומם. הוא ארוך, קטעים רבים בו פשוט משעממים, המאמץ לתת לצופים דרמה מחוספסת מתיש והתקינות הפוליטית שלו, זו שבזכותה הוא עוד עשוי להגיע לאוסקר, נמאסת די מהר. אם ריס רצתה להגיד משהו מרענן על הגזענות שבמולדתה, היא הייתה יכולה לעשות זאת בצורה מעט יותר עדינה ופחות בוטה, ולא לתת את התחושה שהסרט מאכיל את הצופה בכפית די בברוטליות. המאבק בגזענות חשוב מאין כמותו, אבל לא זה הסרט שנרצה שיקדם אותו.