פסטיבל ירושלים: ההמלצות והסקירות של יאיר הוכנר

הפסטיבל ה-35 לקולנוע בירושלים יפתח ב-26 ביולי בבכורה עולמית לסרט הישראלי "הבלתי רשמיים" של הבמאי אלירן מלכה, בכיכובו של שולי רנד, בטקס חגיגי שייערך כמו בכל שנה בבריכת הסולטן. העלילה מתמקדת בראשית דרכה של מפלגת ש"ס. הפסטיבל יינעל ב-5 באוגוסט עם יצירתו הקולנועית החדשה של ווס אנדרסון, "אי הכלבים". סרט הנעילה הוא כנראה סרט האנימציה המקורי ביותר שתראו השנה בבתי הקולנוע והוא מיועד לקהל מבוגר, אבל גם בני נוער או ילדים בוגרים באופיים עתידים ליהנות ממנו.

העלילה מתרחשת ביפן אי שם בעתיד בעיר שנשלטת על ידי ראש עיר שלא ממש אוהב כלבים ומחליט לשלוח את כולם אל אי אשפתות בודד לקראת הפתרון הסופי להשמדתם. בנו החורג של ראש העיר מגיע אל האי כדי למצוא את כלבו, בסרט שמתאפיין בסגנונו הייחודי של האיש מאחורי הסרטים המצליחים "מלון גרנד בודפשט", "ממלכת אור הירח", "משפחת טננבאום" וגם סרט האנימציה הנפלא "מר שועל מהולל". הסרט ייצא ב-9.8 גם בבתי הקולנוע.

במסגרת התחרות הבינלאומית ניתן למצוא את "גבול", סרטו של עלי עבאסי שעל אף שמו של הסרט ושמו של הבמאי ממוצא איראני, איננו עוסק בנושא האקטואלי של מהגרים מארצות ערב באירופה. הסרט השבדי, שזכה במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן האחרון, הוא פנטזיה מטרידה על אישה בעלת חוש ריח יוצא דופן העובדת במכס ומצטיינת באיתור מבריחים. כאשר היא פוגשת גבר מסתורי בעל מראה דומה לשלה, היא עתידה לגלות כמה עובדות מטרידות מאוד על ההיסטוריה שלה ושל המין האנושי בכלל. מדובר ביצירה פנטסטית עשויה באופן ריאליסטי בוטה. לא מומלץ לבעלי לב חלש או אנשים רגישים. ראיון שמבקר האתר רון פוגל ערך עם במאי הסרט יעלה באתר בהמשך השבוע.

סרט נוסף בתחרות הבינלאומית הוא "החינוך הרע של קמרון פוסט", סרטה השני של הבמאית דזרי אקוואן, שסרטה הראשון "התנהגות הולמת" הוקרן בפסטיבל הקולנוע הגאה ועסק בצעירה ביסקסואלית איראנית החיה בניו יורק. סרטה החדש, שזכה בפרס הגדול בפסטיבל סאנדנס, מתאר את התמודדותה של קמרון פוסט, נערה לסבית הנשלחת לפנימייה דתית קיצונית המתמחה ב"ריפוי" מהומוסקסואליות. השרים בנט וליצמן הקיצוניים, מסייעים להותיר את טיפולי ההמרה כחוקיים בארץ, חייבים לצפות בסרט הזה ולהסיק מסקנות. אין לי ציפיות ששני הפושעים נטולי המצפון והלב, יצפו בסרט, אבל זהו סרט חובה לכל אדם שפוי ותמרור אזהרה לאן המדינה שלנו עשויה להידרדר.

[*] במסגרת סרטי הביכורים הבינלאומיים ניתן למצוא את "אפשר לנשום בשקט" של הבמאית איזולר אוגדוטיר. הסרט מתרחש באיסלנד הקפואה ומתאר מפגש אנושי בין שתי נשים מאוד שונות. לארה היא אם חד הורית לילד מקסים, העובדת במסוף ביקורת הדרכונים בשדה התעופה המקומי. במסגרת עבודתה היא עוצרת פליטה אפריקאית בשם אדג'ה. הגורל יפגיש אותן שוב בעזרת בנה של לארה. שתי נשים זרות, שהמציאות הכלכלית הלא פשוטה והיחס לנשים תאחד אותן. התוצאה אנושית, מאופקת על אף הבימוי השמרני ויש לומר הפחדני משהו. הסרט ראוי לצפייה בעיקר בשל הופעתן של כריסטין תורה הראלדסדוטיר ובאבטידה סאדיו הנפלאות.

"חיית פרא" של הבמאית האוסטרית הצעירה קתרינה מוקשטיין, הוקרן במסגרת הפנורמה בפסטיבל ברלין, והוא מביא למסך את סיפורה של משפחה בורגנית שעומדת להתמודד עם כמה סודות מודחקים שבני המשפחה מסתירים אחד מהשני בנוגע לנטיותיהם ומשיכותיהם. הסרט לא שונה מסרטים אחרים בקולנוע האוסטרי, החוקר את הבורגנות ומפרק אותה לגורמים כמו בסרטיו של מיכאל הנקה. התוצאה לעומת סרטיו של הנקה אולי פחות מורכבת אבל נגישה יותר, וגם צעירה ורעננה ברוחה.

"נערה", סרט הביכורים של הבלגי הצעיר, לוקאס דונט, היה אחד הסרטים המדוברים ביותר בפסטיבל קאן האחרון, ואף גרף שם את "מצלמת הזהב", לפרס הביכורים היוקרתי. הסרט מתאר את התמודדותה של לארה בת ה-15 להפוך לבלרינה מקצועית, כאשר היא נאבקת עם גופה של מי שנולדה כבן זכר ונמצאת בתהליכים של התאמת מגדר. הסרט מתאר את המסע המפרך שהיא עוברת, על אף תמיכתו המלאה של אביה. השחקן ויקטור פולסטר מספק כאן הופעה רבת רבדים כלארה המחכה לניתוח שישנה את עולמה. סופו של הסרט בעייתי מאוד מבחינת המסר שלו עבור צעירות טרנסג'נדריות וסותר לחלוטין את העולם שבה חיה לארה, דבר שפגע לי בחוויה הקולנועית והחברתית הייחודית שהסרט מציע. ממליץ אבל עם תמרור הזהרה. גם כאן ראיון של רון פוגל עם במאי הסרט יעלה באתר בהמשך.

[*]

עוד סרט ביכורים הוא "פרא" של הבמאי הצרפתי קאמיל וידאל-נאקה. זוהי יצירה נועזת ובוטה המזכירה שלל סרטים העוסקים בזנות של נערים צעירים. הסרט הריאליסטי ונטול הפשרות מתאר את חייו של צעיר נרקומן העוסק בזנות וחי ברחוב בשולי החברה. פליקס מאריטו, שהיה לו תפקיד משנה משמעותי בזוכה בפסטיבל קאן לפני שנה "120 פעימות בדקה" הוא השחקן הראשי ומגלם את לאו, בן ה-22 החיי בשוליים של השוליים בחברה הצרפתית. הומלס, נרקומן וזונה ממין זכר, הנמצא בחיפוש ללא תקווה אחר אהבה וגאולה. זהו סרט סיזיפי וריאליסטי, בוטה ולא פשוט לצפייה. הוא מספק חווית צפייה המיועדת בעיקר למי שרוצה להישיר מבט לצד המכוער והלא נעים של המציאות המודרנית. התחושה היא של סרט ביכורים, אך פליקס מאריטו פשוט מעולה ומצליח למרות הבוסריות שבעשייה להחזיק את הסרט על כתפיו החסונות.

ונסיים עם "תלמה", יצירתו החדשה של המאסטר הנורווגי יואכים טרייר, הזכור מדרמת הסמים הקשוחה והמשובחת "אוסלו, 31 באוגוסט". "תלמה" הוא סוג של "קארי" לעידן החדש. גם כאן מדובר בצעירה מופנמת שהתחנכה בסביבה דתית קיצונית והתמודדותה עם העולם המודרני ועם צעירים וצעירות משוחררים מינית. המפגש שלה עם סטודנטית באוניברסיטת אוסלו יגרום לה להתעוררות מינית וגם לכוחות טלקינטיים שעתידים להשפיע על סביבתה. חובבי סרטי ז'אנר כמוני עתידים למצוא בו עניין רב. התוצאה הקולנועית מבדרת ועשויה היטב.

פסטיבל הקולנוע ה-35 במספר בירושלים הוא אחד הנועזים והלא שגרתיים הזכורים לי, אם לוקחים בחשבון סרטים נוספים שעדיין לא ראיתי ואני מצפה לראות בפסטיבל: "משודרג" של לי ואנל מיוצרי סדרת סרטי האימה "המסור"; סרטו החדש של גספר נואה, "קליימקס", שסרטו "בלתי הפיך" הצליח להפוך כמה קיבות בזמנו ושני סרטיו האחרונים אפילו לא זכו להקרנות בישראל בשל נועזותם; "תיהנו, תאהבו ורוצו מהר" של כריסטוף הונורה שחזר ליצור קולנוע אחרי היעדרות רבת שנים מהמסך הגדול עם עוד סרט גייז סקסי שופע ערום/ אחרון חביב הוא יאן גונזלס עם סרט קווירי שערורייתי חדש - "סכין + לב" - הפעם בכיכובה של ונסה פאראדי המגלמת מפיקה לסבית של סרטים פורנוגרפיים גאים במסע של גילוי עצמי נועז.

אין ספק שהבחירות של סרטים רבים כל כך המתמקדים בקולנוע להט"בי נועז היא החלטה לא שגרתית של הנהלת הפסטיבל ובעיניי היא מעוררת הערכה רבה. במיוחד כאשר לוקחים בחשבון שמרבית הקהל של הפסטיבל הירושלמי הוא מבוגר, שמרני, בורגני, מנומנם ומדושן. מעניין איך הוא יגיב לסרטים האלה. עוד יותר מעניין יהיה לראות האם קהל צעיר ברוח ובגיל יגיע אל אולמות הפסטיבל ויפקוד את הסרטים וייתן רוח גבית להנהלת הפסטיבל ולבחירותיהם.