Seret מהעבר: 20 שנה להקו האדום

"מי אתה שחי בכל הצורות האלה? אתה שמעניק יופי, רוגע, אומץ?... "הרע הנורא הזה, מאין הוא מגיע? מי הורג אותנו?" (טוראי וויט)

בזמן ההכנות להפקת "הקו האדום", ביקשו כל כוכבי הוליווד הגדולים להשתתף בו, באופן שנדמה לי שאין לו תקדים. מדוע היה זה המצב? מה יש בו, באיש הדתי-ללא-דת הזה, האמריקאי כל כך מצד אחד, אבל ששם משפחתו מרמז על משהו אחר וקדום? – "מאליכ" הוא שם ערבי-אשורי; מאליק מצד אביו הוא אשורי-לבנוני מדור שני בארה"ב. הסרט מבוסס על ספר בעל אותו השם של ג'יימס ג'ונס מ-1962, ומתאר את הקרב ההיסטורי על גבעת אוסטין באי גוודלקנל, במערכה על המרחב הפסיפי במלחמת העולם השנייה.

מאליק הוא קולנוען-מיסטיקן, שעוסק בין היתר באחדות היקום, ובאלוהות כשלם אחד שהוא הוא היקום. מדוע ביקש לתאר בסרט זה את האבסורד הסיזיפי שבמלחמה, בתארו קרב שנמשך אולי שעה וחצי או שעתיים? היצירה מבקשת לשאול האם יש איזה כוח חיצוני בעולם הזה, שמתעתע בנו וגורם לנו לשקוע אל תוך חוסר אמון וקונפליקט, או שזהו דבר מה בנו – הנלחמים אלה באלה כבר עשרות אלפי שנים, גם לאחר שחדלנו מלהיות טורפי-בר - ומי אנחנו, בעצם? אם ישנו סרט שנוצר אודות הנושא של אמון, הוא בוודאי הסרט הזה. החיילים והמפקדים השונים בקרב שמתאר מאליק נעים, אלה ביחס לאלה ולפעמים גם ביחס לעצמם, על ספקטרום רחב שבין ציניות או אינטרסנטיות מפוחדת, ואכזריות הכוללת מעשי טבח של סתם, לבין אלטרואיזם מלא באהבת אדם, המוליך להקרבה. המלחמה היא מצד אחד – גבורה להצלת העולם; מצד שני, חיי אדם מאבדים במלחמה משמעות לחלוטין, והאדם שוקע בה בקהות ברוטאלית.

[*]

כמו סרטו הענק של כריסטופר נולאן, "דנקרק" מ-2017, כל חייל, זוטר או בכיר, חווה במלחמת ההצלה נגד הכוחות הפשיסטיים זוועות והתמודדויות רגשיות אישיות מאוד. מאליק מציג לנו בפירוט, חמלה וכבוד נטול סנסציה, אינספור רגעי גסיסה אחרונים של אנשים צעירים, והוא מתריע בפנינו: הנה, בני אדם, זהו מה שאתם מעוללים לעצמכם. ספרו של ג'ונס מבוסס בעצמו על שיר של רודיארד קיפלינג, שעוסק במערכה היסטורית אמיתית שכונתה "הקו האדום הדק" במלחמת קרים במאה ה-19, והתאפיינה על פיו בזלזול יומיומי עיוור בחייל הפשוט, פיון בידי גנרלים ומנהיגים הנאבקים אלה באלה מאבקי אגו, שמתחלפים באמירות שבח כוזבות, כאשר יש לגשת לקרב, רק בכדי להגביר את המורל וכושר הלחימה. בשירו של קיפלינג מדומה החייל הפשוט עצמו לקו אדום דק.

שחזור הקרב ההיסטורי של מאליק בוודאי יזכיר לאנשים מסוימים סיטואציית קרב אמיתית. מאליק רוצה להראות לנו מהי אימה לשמה, והוא שואל אותנו האם אנו באמת סבורים שאנו תומכים באימה – מלחמות לשמן. אבל החיילים מגיעים גם לאיים שונים, שבהם חיים חלק מילידיהם חיים טהורים בחיק הטבע, בחסות אמא אדמה. אלה הן לא המצאות שלי; מאליק, בניגוד לקולנוענים רליגיוזיים אחרים (סטנלי קובריק למשל) לא צריך היה להסביר בראיונות שסרטו עוסק בטבעו של אלוהים – הווייס אובר של הדמויות שלו עוסק בנושא לאורך הסרט באופן פוזיטיבי, אפילו יותר מדי, ואפשר להגיד שהסרט הוא חצי הרצאה פילוסופית, הגם שאין מדובר כאן בתיאולוגיה של דת מוסדית זו או אחרת. אכן, היו צורות חיים כאלה באיי האוקיינוס השקט – אבל האם נאמין בכך, אילו אנו ציניים? זו הציניות של אחד המפקדים בסרט, וולש (שון פן) שייתכן שהוא הגיבור האמיתי של הסרט, שלמעשה תחום בתוך סיפור המסגרת של חייו ושל הרהוריו. לא הדמות של ווייט, הגיבור הגלוי, השואל את רוב השאלות, אבל גם יודע, אולי, את התשובה.

ווייט (ג'יימס קאביזל) וחייל נוסף עורקים מהצבא לפרק זמן כלשהו. הם חיים עם הילידים באחד האיים, משחקים עם ילדי הקהילה השבטית, שוחים בים, מתבוננים בצמחים ובעצי הענק, מנהלים שיחות מלב אל לב עם האנשים הסובבים אותם. זוהי המחשה עזה של צורת מציאות, שמאליק מבקש להלום בנו באמצעותה, לעוררנו בה מהציניות אכולת הכאב שרובנו מתגוננים באמצעותה מיפי העולם. וויט מנסה להעיר את וולש אל קיומה: מציאות חיים של אמון לשמו, היא אפשרית – גם אם ביכולתה להיסדק ואף להיהרס כליל. וולש רואה את מציאות המלחמה המוטרפת והאינדיווידואליזם הגס סביבו, ולמרות תחושת המחויבות החברתית שלו, ובעיקר מאמציו להקל בכל מחיר על עינויי גסיסתם של חייליו, הוא מתעב את האדם על מעשיו המכוערים. הוא חי בהתבדלות פנימית נסתרת מהעולם, והמונולוג הפנימי שלו הוא מונולוג של זעזוע ("כל החרא המזדיין הזה הוא רק מלחמה על רכוש").

הדברים האלה מזכירים לי מכתב ששלח קולומבוס לשר האוצר של מלכי ספרד. לאחר שהגיע לחופים הראשונים במסעו באוקיינוס, חופי הקאריביים, ושהה בהם זמן מה, כתב ברוח ויכולת של משורר אמיתי על התפעלותו הכנה מרוחם הטובה של אנשי הקאריביים, מההרמוניה השלווה שמאפיינות את חייהם, מיפי הטבע ושפעו שם, מהתום הטבעי והבריאות הפיזית, החברתית והנפשית של בני המקום. ואז חותם המשורר במילים שאומרות משהו כמו: "הוד מעלתו יהיה מאושר לדעת שהארץ מלאה במחצבים מכל סוג ושלבני המקום אין כל צורך בהם, רוחם כל כך טובה עליהם והם רחוקים כל כך משימוש בנשק, עד שהוד מעלתו יכול להיות סמוך ובטוח שיוכל לכבוש את ארצם על נקל ולהפכם לעבדים נרצעים אשר יכרו עבורו זהב ויהלומים, שיעשירו את קופת אוצרה של ממלכת ספרד".

וזה פחות או יותר מה שקרה בכל אמריקה, וזה מה שאנחנו עושים לעתים קרובות. מאליק אמר על סרטו שהוא עוסק באופן שבו מצב של מלחמה מחריב מקום שהוא גן עדן טבעי ואנושי. מאליק מתעניין באדם כיצור אוניברסלי, והוא מציג את היפנים כשקולים או אפילו זהים לאמריקאים, ואת כולם יחד – כחלק ממערכי הטבע, הגדולים בהרבה מהמשמעות הפוליטית והמוסדית הנודעת למלחמה.

הסרט רומז כי הטבע אדיש למלחמותינו, כלומר לאותם מאבקים הנובעים מחשיבות עצמית, שהיא כל כולה החמצה של עובדת היותנו חלק ממנו. העולם, כפי שלמד וויט ומתחיל לחשוד בתדהמה גם וולש, הוא טוב עליון, שהחלקים המרכיבים אותו (אדם) עשויים לשכוח את מהותם, ולראות עצמם כזרים בתוך הטוב הזה – בבחינת עולם שנלחם בעצמו. עבור וויט, כמו עבור ניאו בסרט "מטריקס" מאותה השנה, כל זה הוא אשליה: למעשה, "האנושות היא אני אחד גדול".

[*]

האני הזה מכיל כוח, העומד במרכז הדיון ההגותי של היצירה, ושמיוצג בידי קרוקודיל אימתני בתחילת הסרט, בליווי צליליו המאיימים והמסתוריים של האנס זימר. מדוע נמצא ה"נחש" בלבו של "גן העדן"? תמונת החיילים האמריקנים החוגגים את ניצחונם על ידי קטילתו לקראת סוף הסרט, חסר אונים ומעונה, מספרת לנו משהו על התשובה. "ראיית העולם כרע, היא שמולידה את הרע" - מעגל, שהאנושות ברובה כלואה בו, ובגללו מתרחשת מלחמה נוראה זו. וויט שואל, בזמן שהוא מביט בחיילים העסוקים במלחמתם הגדולה-קטנה: "מתי היה זה כשעוד היינו ביחד? היכן היית אתה, עמו חייתי? האח. החבר. חושך, אור... קטל ואהבה... האם הם פועליה של אותה תודעה אחת? תוויהם של אותם פנים? הו נשמתי, הרשי לי להיות איתך עכשיו. התבונני מבעד לעיניי החוצה. ראי את העולם שיצרת. כל הדברים נוצצים".

וויט הוא מי שמגלה יותר ויותר, שכל הדברים, כולל הזוועות, הם נוצצים. הוא מתעקש על ראיית האדם והחיה אל מבעד לנסיבות, הכוללות פגיעה ורוע, וזהו פתרונו לנסיבות. האלטרואיזם שלו במלחמה, למרות עריקותו, נובע ממקום זה. הוא יודע שהוא העולם; ולכן הוא חש חובה פשוטה להקל על סבלם של אחרים, המפוחדים, ולסבול במקומם. הוא יודע, בניגוד אליהם, שהוא חלק ממשהו שאינו יכול באמת למות. על הקרב מנצח ממעל קולונל טול (ניק נולטי), נואש להכרה כמפקד גדול, מרגיש עצמו חסר ערך, ואינו מתעניין כלל במשמעות האסטרטגית של הלוחמה אלא רק בערך של הניצחון, כדי להושיע את דימויו העצמי ("אני כלוא... משחק תפקיד שאף פעם לא הבנתי"). זהו עולם שבו איש גדול יותר רודה באיש קטן יותר, וכולם נתונים כמעט בתוך משחק היררכיות שיפוטי, מעוור.

היפנים נראים כחיות צמאות דם ובלתי מנוצחות, הניצבות מעלה על ראש הגבעה החולשת על האי, והחיילים האמריקאים הם כאילו ברווזים במטווח להפצצותיהם חסרות הרחם. אבל כשהאמריקאים גוברים עליהם, במחיר נורא וכבד מדי, הם מגלים על הפסגה המפלצתית לא יותר מחיילים בוכיים, מורעבים, מבועתים; ואז הם עצמם נוהגים כמפלצות, והאלטרואיזם שלהם נמוג. מי, אם כן, הוא השטן כאן? האם הוא בכלל קיים? או שאנו מבולבלים?

זהו שיעור גדול. הקונפליקט הפנימי, שכמעט כל אדם חי בתוך עצמו יום יום, ובא לידי ביטוי בסדר החברתי, אינו יכול להיפתר באמת בידי מלחמה.

"האהבה, מאין היא מגיעה? מי הדליק את הלהבה הזו בלבנו? אף מלחמה לא יכולה לכבוש אותה". (טוראי בל)