Seret מהעבר: 40 שנה לצייד הצבאים

מאורעות שנות ה-70 בחברה האמריקאית הביאו לצמיחה מחודשת ולשינוי מהותי בקולנוע ההוליוודי באותה תקופה. במאים מיתולוגיים כמו פרנסיס פורד קופולה, ג'ורג' לוקאס בריאן דה פלמה וסטיבן ספילברג הביאו עימם רוח חדשה לתעשיית הקולנוע ההוליוודית - גישה בועטת יותר ובעלת אמביציה להביע אמירה ביקורתית כלפי החברה האמריקאית וההתנהגות הקלוקלת של הממשלה העומדת בראשה. אחד הסרטים המשמעותיים ביותר של אותה התקופה, היה סרטו של מייקל צ'ימינו משנת 1978 "צייד הצבאים", שחוגג השבוע 40 שנים מאז יציאתו לאקרנים.

הסרט מציג סיפור העוסק ביחסי החברות והנאמנות של חמישה חברי ילדות מעיירה קטנה בפנסילבניה, ומלווה אותם לאורך שלוש תקופות שונות בחייהם כאשר צילה של מלחמת וייטנאם מרחף מעליהם. הסרט מתחיל בחייהם היומיומיים של החבורה - בימים הקודמים לצאתם מוצגים בפנינו חבורת צעירים פשוטים, העובדים בבית חרושת ועוסקים להנאתם בשעות הפנאי במסעות ציד צבאים בטבע ההררי הפסטורלי.

[*]

חלקו השני של הסרט מציג את האימה האופפת את שירותם הצבאי של החברים במלחמת וייטנאם והתלאות איתם התמודדו כדי לשרוד. היות והסרט מעלה דימויים קשים של אסונות מלחמת וייטנאם המוצגים מנקודת המבט הפרטית של החייל בזמן המלחמה הם הופכים אותו לסרט הראשון המציג את מלחמת וייטנאם בדרך זו- ובכך הוא פרץ דרך לסרטים מאוחרים יותר העוסקים בטראומת החייל, כשהמוכר ביניהם הוא סרטו של פרנסיס פורד קופולה "אפוקליפסה עכשיו".

חלקו השלישי והאחרון של הסרט מציג את שיבת החברים הביתה ואת העוולות שגרמה המלחמה מבחינה פיזית ומנטלית לחברים. חלק זה מהווה סיום פסימי לסיפור שהובא בפנינו - אנו מסיימים את הסרט כשחבורת החברים חוזרת למקום בו התחיל הסרט - בבית. אולם הגורל שאיתו נפגשו החברים בתום המלחמה והשוני בחייהם מדגיש ומבליט את נזקי המלחמה, ומעלה את השאלה - האם החיים באמת יכולים לחזור כשהיו לפני המלחמה? מעבר לאמירתו הביקורתית כלפי מלחמת וייטנאם וסיפורם הקשה של רבים מגיבורי המלחמה שחזרו ממנה כשהם לוקים בחוויות פוסט-טראומתיות, צ'ימינו מציג בפנינו סרט מרגש המציג את ערכי החברות, האהבה והנאמנות הבלתי מתפשרת. צ'ימינו לקח חלק פעיל בתהליך כתיבת התסריט יחד עם דריק וושבורן, לואיס גורפינקל וקווין ק. רדקר. הוא שאב את ההשראה ליצירת הסרט מהרומן הגרמני המצליח "Drei Kamerade" (שלושה חברים), שנכתב על ידי אריך מריה רמרק בשנת 1936. הספר מתאר בגוף ראשון, את חוויותיו ההזייתיות של גיבור הספר, לגבי אירועי מלחמת העולם הראשונה שבהם נטל חלק כלוחם יחד עם שניים מחבריו הקרובים אשר ניהלו את חייהם בתקופה הטרום מלחמתית כבעלי חנות בעיר ברלין.

"צייד הצבאים" הינו סרט המייצג תקופת שפל בחברה האמריקאית, הנקלעת לאי ודאות לגבי כוחה של הפטריוטיות האמריקאית והאמונה בממשל ובהגנה שבראשה. אמריקה של שנות ה-70 חווה ערעור עמוק בזהותה כמעצמה והוצבה בפני רצף אסונות רבים - החל ממלחמת וייטנאם הלא נגמרת, פרשיית ווטרגייט, התפטרותו של ניקסון מהממשלה והיסטריה וחוסר ביטחון העולים בקרב העם לגבי האזנות סתר ופלישה לפרטיות – כל אלו השרו תחושה של לחץ ופחד תמידי בקרב העם האמריקאי. כתוצאה מכך תקופה זו בקולנוע האמריקאי הייתה פורה בסרטים פרובוקטיביים וביקורתיים המעלים סוגיות שונות כמו יחסי האדם מול התפוררות הממשל, התפוררות החברה האמריקאית ובעיקר הצביעות האמריקאית.

אחד הזרמים העיקריים בסרטי שנות ה-70 היה זרם סרטי המלחמה. סרטים כמו "השיבה הביתה" של הבמאי האל האשבי , "The Visitors" של הבמאי איליה קאזאן או "אפוקליפסה עכשיו" של פרנסיס פורד קופולה, הינם רק חלק מהסרטים שנוצרו בתקופת פוסט-מלחמת וייטנאם, המציגים את הקשיים והטראומות שאיתם שבים הלוחמים משדה הקרב. אותם לוחמים מוצגים כנערים אשר שיטו בהם לצאת ללחום מלחמה חסרת תועלת ותכלית, בעודם אינם יודעים לשם מה הם נלחמים וכיצד יחזרו בסופה - כשהם בעלי מומים פיזיים ונפשיים.

"צייד הצבאים" זכה להצלחה רבה, ואף היה מועמד ל-9 מועמדויות בטקס האוסקר וזכה בחמישה פרסים בהם הקטגוריות הגדולות והמשמעותיות ביותר: הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, ופרס הצילום שהוענק לוילמוש זיגמונד. הסרט מכיל קאסט גדול של שחקנים שנחשבו לשחקנים המוערכים ביותר בהוליווד באותה התקופה- מריל סטריפ, ג'ון קאזאלה, ג'ון סאבאג' ורוברט דה נירו וכריסטופר ווקן, כששניהם זכו בפרס האוסקר על התפקיד שגילמו בסרט זה. לצערו של הבמאי מייקל צ'ימינו סרטו הבא "שערי החופש" היה לאחד מהכישלונות הכלכליים הגדולים בתולדות הוליווד והביא להתמוטטות אולפני "יונייטד ארטיסטס", כשגם הקריירה של הבמאי כבר לא התאוששה ממנו.