פסטיבל ירושלים: המלצות ואזהרות של עורך האתר אלעד שלו

בחסדי האל

סרטו של הבמאי הצרפתי פרנסואה אוזון עוקב אחר פרשה שזעזעה את צרפת בה נחשפו עשרות עדויות של גברים שהוטרדו בילדותם ע"י כומר במחנה קיץ של הכנסייה. חמור מכך הממסד הקתולי ידע על האירועים וטייח אותם, העביר את הכומר ממקום למקום ואפשר לו להמשיך ולעבוד עם ילדים.

זהו אולי סרטו הישיר ביותר של אוזון, ללא טריקים או מניירות חזותיות. בדומה ל"ספוטלייט", זוכה האוסקר, הוא עוקב בסדר כרונולוגי אחר סיפוריהם של הקורבנות שמחליטים להפסיק לשתוק ולצאת נגד הממסד הקתולי, כשחלקם עדיין רואים את עצמם כחלק בלתי נפרד ממנו. בניגוד ל"ספוטלייט", כאן זהות הגיבור משתנה במהלך הסרט ואוזון נוקט בטכניקה מעניינת של התמקדות בדמות אחרת ככל שהעלילה מתקדמת, כאשר כמובן ישנה הצטלבות בין הסיפורים.

אורכו של הסרט פוגם בו, ולעיתים הוא מתמקד יתר על המידה בפרטים הקטנים והופך ליבשושי למדי ולחוזר על עצממו, אך הסיפורים המצטברים והאופן הריאליסטי בו אוזון פורס אותם הופכים אותו ליצירה בעלת עוצמה וחשיבות.

היום שאחרי לכתי

כיצד יכול לתפקד אב המגדל לבדו את בתו לאחר שהוא מגלה כי היא ניסתה להתאבד? השאלה הזו והקשר הרעוע בין האב יורם (מנשה נוי) לבת רוני (זוהר מידן) עומדים במרכז סרטו הראשון של הבמאי בוגר "סם שפיגל" נמרוד אלדר "היום שאחרי לכתי".

יורם הוא אדם המנסה להפגין סמכות כלפי חוץ אך לא מסוגל ליישם אותה הלכה למעשה. גם כשהכל מתפרק סביבו הוא מנסה להעמיד בפנים שהכל בסדר ואינו מסוגל להפגין את רגשותיו ולנהל שיחה של ממש עם בתו. גם רוני, המנסה בלא הצלחה להתמודד עם טרגדיה שעברה, לא מסוגלת לפנות לעזרה באופן ישיר וניסיון ההתאבדות שלה הוא מעין קריאה נואשת לאביה לתשומת לבו שחסרה לה. חוסר הקומוניקציה והיכולת לבטא רגשות בין יורם לרוני גורמים לקשר שלהם להפוך לזה של שני זרים הגרים בחלל משותף, ולכן בניסיון לקבלת עזרה חיצונית הוא לוקח אותה לקיבוץ בו חיה משפחתה של אשתו.

הקיבוץ מתפורר כמו מערכת היחסים בין השניים, בשל לחץ BDS שגרם לסגירת המפעל הקיבוצי ובולען ענקי שנפער לצד החוף. אדלר משלב דימויים ויזואליים יפים הממחישים את ההתפרקות הזו אל מול האידיאל הרצוי (לונה פארק שפותח וסוגר את הסרט, הבולען הענק בחוף), אולם הסרט נדמה לעיתים כסרט קצר מוצלח שהוארך יתר על המידה. יש בו מספר סצנות מוצלחות המעידות על כשרונו של אלדר, אך ישנם אלמנטים רבים בו שהם יותר סימבוליים מתורמים למהלך העלילה, ואין בו מהלך מסיים שמסייע לסגירת מעגל כלשהי של הסיפור, מה שמותיר את הצופה לא מסופק רגשית.

עיניים שלי

"עיניים שלי" הוא חלקו השני בטרילוגיה על אהבה של הבמאי ירון שני אותה פתח הסרט "עירום", שזכה בפסטיבל חיפה. שני, שפרץ לחיינו עם "עג'מי" המצוין (אותו ביים במשותף עם סכנדר קובטי), לא מרחם על הדמויות שלו בסרטיו וגם לא על הצופים. הן סופגות מהלומה אחר מהלומה, כשהדרך לצאת מגורלן נדמית בלתי אפשרית יותר ויותר ככל שהעלילה מתקדמת.

בסרטו החדש, שהוצג במסגרת הפנורמה בפסטיבל ברלין, הדמות הראשית היא רשי (ערן נעים, "עג'מי"), קצין שיטור מוערך שחיפוש גופני שהוא עורך על בני נוער בפארק מוביל לתלונה נגדו על הטרדה מינית. במקביל מערכת היחסים בינו לבין אשתו אביגיל מידרדרת בשל ניסיונו לשלוט בבתה ולחנך אותה. רשי ואביגיל גם מנסים במקביל להביא ילד משלהם ללא הצלחה. המצלמה מתמקדת רבות בקלוז אפים בפניו של רשי ומדמה כיצד גם המציאות הולכת וסוגרת עליו.

אין נקודות אור בסרטו של שני. אין הפוגות קומיות או פתח לתקווה. הגיבור נמצא במסלול הידרדרות שממנו אין מנוס לסוף טראגי. הבעיה היא שההלם שמנסה שני להכניס את הצופה מאבד מכוחו ככל שהסרט הולך ומתקדם ונשאב למערבולת אינסופית של ויכוחים בין הדמויות ודיאלוגים ארוכים המנסים לשוות צביון ריאליסטי ככל האפשר למתרחש. כך שלמרות משחק טוב ופתיחה מוצלחת, בסופו של דבר "עיניים שלי" מאבד תאוצה ומותיר את הצופה מרוחק.

המורה לאנגלית

סרט הבכורה של יובל אדלר, "בית לחם", היה להצלחה קופתית גדולה וגם זכה בשישה פרסי אופיר כולל לסרט הטוב ביותר, מה שסלל את דרכו של הבמאי להפקה בינלאומית גדולה בדמות העיבוד לספר המתח "המורה לאנגלית". לסרט הוא הצליח לגייס גם שני כוכבים בינלאומיים גדולים כדיאן קרוגר ("משום מקום") ומרטין פרימן (הסדרה "פארגו").

העלילה עוקבת אחר רייצ'ל (קרוגר), בחורה המגויסת על ידי סוכן מוסד בריטי בשם תומאס (פרימן) כדי לעבוד כמורה לאנגלית בטהרן, ולרגל אחר בחור איראני בשם פרהד. כמובן שהעלילה מסתבכת כשסיפור אהבה נרקם בין השניים ורייצ'ל מתחילה להתרגל לחיים בטהרן ומפקפקת במשימתה ובטוהר המידות והמוסריות של הפעולות אותן היא נדרשת לבצע לצורך התפקיד.

אדלר, שכבר הוכיח את יכולתו בליצור סצנות ריגול אינטנסיביות ומלאות מתח ב"בית לחם", מנצל הפעם את הז'אנר כדי להעלות שאלות מוסריות לגבי המשימות שמבוצעות בשם מטרה נעלה. הוא מציג את החיים באיראן בצורה מורכבת ולא חד ממדית, כשלעומת זאת האופן בו מוצג ארגון הביון הישראלי מטילה ספק גדול בעליונותו המוסרית. לעיתים העלילה מתפזרת יתר על המידה, וסוף הסרט הינו פתוח ולא מספק, אך אדלר מוכיח כי הוא יודע לשחות במיומנות בתוך הז'אנר.

האור של חיי

קייסי אפלק, כבר מזמן לא רק האח של, הפך בשנים האחרונות לאחד השחקנים המוערכים בהוליווד עם שורת תפקידים שהעידו שלא מדובר רק בשחקן מוכשר אלא גם בכזה היודע לבחור את סרטיו בקפידה ובתבונה. לכן הציפייה לסרטו השני "האור בחיי" אותו הפיק, כתב וביים הייתה מסקרנת במיוחד.

למרבה השמחה גם כאן מדובר בפרויקט יוצא דופן, דרמה פוסט אפוקליפטית המתמקדת ביחסים בין אב (אפלק) לבתו, המתחזה לבן, בעולם בו כמעט כל הנשים מתו מווירוס מסתורי. הגברים שנותרו בעולם זה הם כה מדוכאים וחסרי מטרה ואהבה שרבים מהם נעשו אלימים. לכן האב והבת חיים להם ביער עם ציוד קמפינג, משתדלים שלא להישאר במקום אחד לאורך זמן ולא להתגורר בבתים שמזמינים פולשים.

כמו בגל סרטי הפוסט-אפוקליפסה שתקפו אותנו לאחרונה ("קופסת ציפורים", "מקום שקט", "זה מגיע בלילה") גם סרט זה מתמקד בתא המשפחתי המנסה לשרוד בעולם ללא חוקים, במיוחד כשכאן מדובר בסוד גדול שיש להסתיר – זהותה של הבת שיכולה להזמין התקפות כנגדה. אפלק מביים את הסרט בקצב מדוד, תוך התמקדות במערכת היחסים בין האב לבתו ובדיאלוגים וסיפורים (לעיתים ארוכים מדי) ביניהם.

לקראת סיומו של הסרט מגיע פרץ אלימות בלתי צפוי ומפתיע, שמנער אותו מהקצב בו התנהל עד לאותו רגע. אולם גם באיטיות זו יש קסם, והעולם המסויט, בו יש נקודות של אור וגאולה בדמות אנשים טובים, אך בו גם נאלצים לעשות מעשים בלתי מוסריים כדי לשרוד, משתלט על הצופה והופך את הסרט ליותר מעוד סרט ז'אנר שכבר ראינו פעמים רבות מדי ולחוויה ייחודית למדי.

[*]