Seret מהעבר: 20 שנה למלהולנד דרייב

בספרו האוטוביוגרפי "לתפוס את הדג הגדול ביותר" סיפר הבמאי דיוויד לינץ' שעל מנת למצוא את הרעיון הטוב ביותר צריך תסריטאי לצלול פנימה. לא לשבור הראש כמו רוב התסריטאים אלא לחכות, לצלול לתוך עמקי התודעה ולצאת עם הרעיון הטוב ביותר - הדג הגדול ביותר. אם כי לינץ' נוהג לחכות ולתת לרעיונות לתפוס אותו קודם כל, המקרה היה שונה כאשר הבמאי שבר את הראש כיצד להשתמש בפיילוט כושל עליו עבד.

אבל בטרם נדבר על הפתרון היצירתי של לינץ', בואו נחזור מספר שנים אחורה. אלו סופם של שנות ה-90, הבמאי חווה עשור מלא בכישלונות מסחריים כגון "כביש אבוד", הפריקוול לסדרת "טווין פיקס" ואפילו מחזה שלינץ' תיאר בתור "ניסיון מיותר שלא יחזור עליו יותר". לינץ' מצא את עצמו במצב דומה בשנות ה-80 אחרי הכישלון הענק של "חולית" וניצל אודות לתעלומת מותה של לורה פאלמר בסדרת המופת "טווין פיקס", דבר שנתן לו את ההשראה להמשיך את סיפורה של אודרי הורן (אחת הדמויות בסדרה) לתוך סדרת טלוויזיה סוריאליסטית המתרחשת בהוליווד הסגנונית.

לפי השחקנית שרלין פן (שמגלמת את אודרי בסדרה), הרעיון הראשוני היה לעקוב אחרי אודרי הצעירה שמגיעה להוליווד בחיפוש אחר תהילה בעולם המשחק, אך בתפנית טראגית למדי מוצאת את עצמה בתאונת דרכים. הרעיון להשתמש באודרי נגנז בשלבים מוקדמים של פיתוח התסריט ובמקומה הוצבו שתי דמויות מקוריות לחלוטין. בטי, הצד החינני והאופטימי יותר בתסריט, היא הצד התמים של אודרי אשר רודף אחרי התהילה והזוהר בעולם המשחק רק בכדי להכיר את הדמות השנייה - הנערה ששורדת תאונת דרכים קטלנית. הדמות המסתורית, אשר גולמה לבסוף ע"י לורה הרינג היפהפייה, גם כן שברירית ועדינה כמו בטי, אך זאת עקב כך שאבד זיכרונה ולכן איננה זוכרת מי הייתה לפני התאונה. תיאור זה מעניק לה תווי אישיות די מצמררים בעולם שיתפתח מחלום לסיוט אחד גדול.

[*]

אך בטרם יגיע לינץ' ליצור את ה'טריפ' שהוא "מלהולנד דרייב", הבמאי כיוון ליצור פיילוט בן 90 דקות ששומר את רגליו על הקרקע. ככל הנראה כתוצאה מהביקורת הנוקבת כנגד הפסיכודליות של "כביש אבוד" (שהיה כישלון מסחרי עצום אם כי בהמשך יקבל מעמד של סרט קאלט), לינץ' קיווה ליצור סדרה סוריאליסטית אך כזו שהצופה יוכל לעכל לאט לאט. לפני שהצליח לפתח את הרעיון במלואו, נפגש הבמאי עם מנהלי רשת ABC ותמצת את הרעיון שנע מאחוריו. "אני זוכר במיוחד כמה מצמררת נשמעה האישה ששרדה את התאונה הנוראית הזו", מספר אחד ממנהלי הרשת. "דייוויד גירה אותנו בכך שאנשים רודפים אחריה. כלומר, היא לא רק 'בצרות' - היא 'הצרות'. כמובן שהיינו חייבים לברר מה קורה עם הדמות הזו".

רשת ABC התרשמו מהפיץ' הקצר והקולע של לינץ' ונתנו לו יד חופשית במהלך תהליך הכתיבה, הליהוק וההפקה של הפיילוט. החיפוש אחר שחקנית ראשית שתוביל את הסדרה התגלגל לידיה של ניקול קידמן, שכבר הייתה גדולה מדי בכדי להיכנס למסך הקטן, אך קידמן ניצלה את ההזדמנות בשביל לעזור לחברתה הטובה ללימודי משחק וזו שכבר החליטה סופית שהיא פורשת מעולם המשחק- נעמי ווטס. ווטס לא ידעה כלום על התסריט בטרם פגשה את לינץ', אך חשבה שגילה המתקדם יחסית (30) יקשה עליה להיכנס לנעליה של שרלין פן בתור היפהפייה הצעירה התורנית. הפגישה הראשונית עם לינץ' גרמה לה להנמיך ציפיות עוד יותר. "בדיוק ירדתי מטיסה והייתי לבושה בג'ינס מלוכלך ובשיער מפוזר", סיפרה ווטס. "הוא מיד ביקש ממני לקבוע מחדש את הפגישה". יום לאחר מכן, ווטס הגיעה לפגישה לבושה בעגילים זוהרים, שמלה בהירה ואיפור מנצנץ. למרות שכל עיני היושבים במסעדה הסתכלו עליה בתדהמה, לינץ' ישר הבין שלא מדובר בלבוש יוקרתי במיוחד. הרצון של ווטס להתבלט וליצור אשליה אמינה להפליא הוביל בסופו של דבר לתפקיד חייה - בטי אלמס.

"נהניתי מאוד לצלם את הפיילוט וחשבתי שיש לנו משהו טוב בידיים", שיתף לינץ', "לצערי ABC לא אהבו את זה וציינו שהקאט שלנו ארוך מדי". לפי לינץ', המנהל ב-ABC ששפט את הפיילוט ראה רק חלק ממנו לאחר שהיה תשוש ולכן שנא כל רגע בפיילוט. שאר המנהלים הוסיפו לחגיגה בכך שציינו את העלילה הלא ליניארית כחיסרון בנוסף לגילן המבוגר מדי (שוב, רק 30) של שתי השחקניות הראשיות. זה היה בלתי אפשרי להציל את הפיילוט והרשת מחקה אותו בסופו של דבר מלוח הזמנים שלה. כישלון נוסף עמד להירשם לרצף ההפסדים של דיוויד לינץ'.

"אף פעם לא הכרחתי את עצמי לחשוב על רעיונות, אבל עם מלהולנד כל כך הובכתי שהרגשתי צורך להילחם על מה שצילמתי", כתב לינץ' בספרו. "נכנסתי למדיטציה ואחרי 10 דקות פתאום כל הרעיונות הגיעו אליי, והנה היה לי את נקודת ההתחלה, האמצע והסוף. התברכתי בכך שזה קרה לי אבל זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה". במהירות, התסריט נכתב מחדש ולינץ' מצא את עצמו מתרחק ממסך הטלוויזיה לעבר מקומו הראוי - מסך הקולנוע.

תוספת של 18 דפים נוספה לתסריט שכללו בין השאר את הסצנה האייקונית של רוברט פוסטר עם פטריק פישלר בבית קפה, הרומנטיקה המפתיעה בין ריטה ובטי וכמובן הטוויסט המפתיע לאחר פתיחתה של הקופסה הכחולה. ווטס סיפרה שלא אהבה בכלל את דמותה בפיילוט המקורי והרגישה שהתסריט הסופי נתן עומק לדמות. "זה היה התפקיד הגדול הראשון שלי ובטי הרגישה יותר מדי חד-ממדית בלי הפרספקטיבה האפלה יותר של הסרט", הסבירה ווטס. רוב הסצנות החדשות צולמו לקראת סוף שנת 2000 בתקציב של 7 מיליון דולר שמומנו ע"י חברת הפקות צרפתית.

התוצאה הייתה תוצר שאף פעם לא היה עולה על מסך הטלוויזיה. סרט שעל אף אורכו (146 דקות) חולף כמו חלום לילה או טריפ הזוי ביותר. אנחנו נכנסים לתוך אווירת הסוריאליזם האפל של לינץ' כבר משוט הפתיחה הכולל בתוכו את בטי, מוארת ומאושרת, מושתלת על רקע של ריקודים קצביים שמוצגים על רקע לא טבעי של צלליות - כל אלו מוצגים בעצמם על גבי מסך סגול. הקולאז' הקולנועי הכל כך ייחודי הזה הוא רק טיפה במים לעומת מה שמתחולל בסרטו של לינץ'.

מעל הכל מדובר בסרטו האישי ביותר של הבמאי. בעוד ש"קטיפה כחולה" ו"טווין פיקס" היוו אנלוגיה לסיפור ההתבגרות שלו בעיירה קטנה במונטנה, "מלהולנד דרייב" תוקף את פחדיו האישיים של לינץ' בתור קולנוען בהוליווד. כמובן שאחת הטענות המרכזיות של לינץ' בסרט היא כלפי מנהליה של הוליווד אשר הרסו לבמאי את החזון הראשון שלו לפיילוט, בנוסף ל"סיפור פשוט" שסבל מהתערבותה של 'דיסני'. אך הביקורת המרכזית בסרט היא ביקורת עצמית המופנית כלפי הוליווד כולה, עם לינץ' עצמו שנכלל בתוכה. הוא מבקר את האחיזה הנואשת שלו בהצלחה ובמחיאות הכפיים כפי שעשה במהלך שנות ה-90 וגם מבקר את הצביעות והמסכה שנאלץ ללבוש על מנת לרצות את המפיקים ההוליוודיים.

[*]

זה בא לידי ביטוי בצורה עדינה בצירוף של שתי סצנות שיוצר את אחד הרגעים הגאוניים ביותר בסרט. לאחר שבטי מקבלת לידיה טקסט לאודישן שכתוב בצורה איומה, לטעמה, השחקנית המתחילה עושה חזרה על הטקסט ביחד עם ריטה ולא מצליחה להסתיר את הצחוק והלעג שלה מרוב שהטקסט אופראי ומלודרמטי. אנו כקהל מבינים את כוונתה וגם אנחנו לועגים לטקסט הנוראי. בסצנה אחרת, בטי נרגשת ונבוכה כאשר היא ניגשת לאודישן עצמו ופוגשת לראשונה את הבמאי, המפיק והשחקן הראשי. אחרי הוראות מוגזמות של הבמאי, בטי ניגשת מבצעת את האודישן ביחד עם השחקן הראשי. המשחק הלעגני והמלודרמטי של בטי נהפך פתאום לפתייני, סקסי ורגשי. באמצעות אמצעי מבע פשוטים ומשחק נהדר מצליח לינץ' להשכיח מאתנו את הסצנה ההיא ואת איכותו של הטקסט. לינץ' לא רק מבקר את הצביעות והאשליה בהוליווד אלא גם מראה לנו כיצד הוליווד משלה אותנו, הצופים.

לינץ' משתמש באלמנטים סוריאליסטיים מאין כמוהם אך מבעד לטריפיות, הוא שונה מאמנים כמו אלחנדרו חודורובסקי בכך שהוא מנגיש לצופה גם ערבוב של חלום ומציאות, תת מודע שמתנגש עם המודע. כמובן שזה הופך את האווירה בסרטיו של לינץ' למשהו יותר מסתורי, אפשר לומר מפחיד אפילו, אך לינץ' איננו מביע דבר חדש - הוא רק מציג בפני הצופה את הצד הלא מודע של האדם, הצד ממנו כל אחד מעדיף להתעלם. כפי שבטי העדיפה להתעלם מהדיאלוג ולהמשיך בעבודתה, כפי שבהמשך תנסה בטי להתכחש לכישלונותיה עד לסיום המפתיע וכפי שלינץ' ניסה להתכחש לטעויות ולכישלונות אותן חווה במהלך הקריירה שלו.

הגרסה הקולנועית של "מלהולנד דרייב" הכניסה 20 מיליון דולר (הישג לסרט אינדי כזה), זכתה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן והעניקה ללינץ' מועמדות לאוסקר בקטגוריית הבמאי הטוב ביותר. הישג השיא של הסרט הגיע לא מזמן כאשר 177 מבקרים מרחבי העולם הכתירו אותו לסרט הטוב ביותר של המאה ה-21 במשאל מבקרים של BBC. שנים לאחר צאת הסרט, כתב לינץ' בספרו מה נמצא בתוך הקופסה שאותה מוצאות בטי וריטה. ובכן, לינץ' משיב ב"אין לי שמץ של מושג".