מטורף: ביקורת סדרה

דמיינו כי יום אחד יתגלה גילוי מדעי מסעיר הפותר עבורכם כל הרגשה רעה שחוויתם או הופך כל טראומה אישית לרגע נעים. זה בדיוק מה שחשב פטריק סומרוויל כאשר רצה ליצור סדרה פילוסופית עם הומור שחור וטעם ביזארי. אם היינו בעת העתיקה של שנות ה-2000, ככל הנראה שסומרוויל לא היה מגיע לקומה הראשונה של CBS והיה מסתפק בליצור סרט עצמאי דל תקציב כפי שדיוויד לינץ' ודארן ארונופסקי עשו כל כך טוב לפניו. אך היום אנחנו בעידן שבו ג'ים קארי ודווין ג'ונסון נמצאים על המסך הקטן, דבר שמאפשר לסומרוויל לקבל מספיק תקציב שיביא לידיו את שניים מהשחקנים הגדולים של דורנו- אמה סטון וג'ונה היל.

התוצאה היא "מטורף", אחת הסדרות המקוריות ובו זמנית מושקעות שנוצרו בשנים האחרונות. העלילה נעה בעיקר בין שתי דמויות, אנני (סטון) ואוון (היל), אשר מצטרפים למחקר חדשני של חברה מסתורית. המחקר מובל ע"י דוקטור(ג'סטין ת'רו) המשתמש ב-3 כדורי פלא המאפשרים לו בהדרגה להעביר את המטופלים אל המקומות העמוקים והאפלים ביותר במוחם ולרפא אותם. אך בעוד שהמחקר נמשך, לשניים ישנה אג'נדה משלהם הנוגעת למחקר הזה.

[*]

(היל וסטון שודדים בבלונד)

הפרק הראשון מתעסק בעיקר בסיפורו של אוון. אוון הוא בן עשירים המתקשה לעמוד בציפיות של אביו ואחיו המצליחים, במיוחד מאחר והוא שקוע בסכיזופרניה. קולות מסתוריים ממלאים את ראשו וטוענים כי הוא נבחר להציל את העולם. היל מתנקה מהכרס הגדולה והמשחק הצבעוני שהביאו לו את תהילתו ובעיקר מנסה להוציא את המרב מדמות פאסיבית שנכתבה עבורו.

אך סיפורו של אוון מתגמד בפני סיפורה של אנני. סטון מגלמת צעירה המכורה לאחד מכדורי הפלא כמו לסם ומשתמשת בו כתחליף לבעיותיה המשפחתיות ובעיקר כתחליף לריב קשה עם אחותה. בניגוד לדמות של אוון, אנני כתובה בתור דמות של אנדרדוג וסטון נכנסת בטבעיות לנעליה. היא דוחפת את העניינים לידיים שלה ואתם תאהבו את האקטיביות שלה, לא משנה כמה נבזי המעשה שעשתה בסצנה האחרונה. למרות שזמן המסך של סטון שווה ערך להיל, אי אפשר להשוות את הקומיקאי הנהדר לשחקנית הטובה ביותר של הדור שלה.

התוצאה הסופית היא סדרה עם הטעם של דיוויד לינץ', האסתטיקה של ספייק ג'ונז, הפילוסופיה של רידלי סקוט וההומור של קווין סמית'. אם במקרה התבלבלתם בין רשימת הבמאים השונים לחלוטין זה מזה, כנראה שהבנתם את הדבר הטוב ביותר בסדרה. אין כאן משהו שראיתם בעבר. זה בעיקר עולמו של סומרוויל. הוא מראה לנו הצצה לתוך המקום האפל והצבעוני שהוא המוח האנושי. כמו שההבדל בין מציאות ודמיון מתערבב במוחותיהם של אנני ואוון, כך גם מוחם של הצופים נכנס לתוך מערבולת רגשות והזיה ויזואלית סוחפת ויוצאת דופן.