רק להיום: ביקורת סדרה

מאז ומעולם הטלוויזיה נחשבה כטריטוריה שבה הכותבים הם מרכז היצירה. בניגוד לקולנוע, שם כמעט ואין מחלוקת שהבמאי הוא מהות היצירה, תפקיד הכתיבה בטלוויזיה הוא הקריטי ביותר, כי לעומת הבמאי שמשתנה מפרק לפרק, צוות הכותבים הוא הגורם הקבוע היחיד שמכוון את התקדמות הסדרה.

הנחה זו הייתה נכונה עד לפני כמה שנים, אך בעשור האחרון התפתחה תופעה בשם "תור הזהב הטלוויזיוני", ויצרה מצב בו הטלוויזיה התחילה להתחרות על מקומו של הקולנוע כאמנות הפופולרית. תהליך זה קרה בעקבות העלאה משמעותית בתקציבים, בחירת פיילוטים נועזים וחדשניים, ותחילת כינון מקומו של הבמאי בזירת הטלוויזיה. במאי טלוויזיה, שהתרגלו להתחלף מפרק לפרק, קיבלו את הזכות לביים עונות ואף סדרות שלמות, מה שהעניק טון ויזואלי מקצועי אחיד לחוויית הצפייה הטלוויזיונית.

השינוי הזה לא פסח על ארצנו, שנהנית מתפוקה טלוויזיונית משובחת, ולאחרונה במאים שמזוהים בעיקר עם הקולנוע הישראלי עברו לעבודה טלוויזיונית. כך גם הסדרה החדשה של yes "רק להיום" שזכתה בפרס חבר השופטים בפסטיבל Series Mania. במהלך שיווקי מבריק, yes החליטו לייחס את הסדרה כמעט בבלעדיות לבמאי ניר ברגמן, וטוב שעשו כך.

[*]

ניר ברגמן הוא אחד מבמאי הקולנוע המעניינים והמוכשרים שפועלים כאן, ובין הסרטים המוכרים שהוא ביים נמנים "יונה", "כנפיים שבורות" ו"להציל את נטע". על-אף שאת רוב פרסומו והערכתו ברגמן קיבל דרך עבודה קולנועית, שמו גם נקשר עם כמה פרויקטים טלוויזיוניים לאורך השנים, אבל אין ספק ש"רק להיום" היא הפרויקט הטלוויזיוני השאפתני והמרשים ביותר שלו עד כה.

הסדרה עוסקת בסיפורה של ענת (טל ליפשיץ), עובדת סוציאלית שמנהלת הוסטל לאסירים משוחררים בשם "רק להיום". ענת היא אשת משפחה שחיה חיים שגרתיים למדי, אבל יום אחד דמות בלתי צפויה מהעבר מגיעה ומערערת את עולמה. ולנטין (הנרי דוד), כך הוא מבקש שתקרא לו, היה אחד מהמטופלים הראשונים של ענת, אך הטיפול בו הוביל את שניהם למחוזות נפיצים, מסוכנים, ואפילו לא חוקיים. ולמחוזות האלה בדיוק ברגמן ורם נהרי, שכתבו ויצרו את הסדרה יחד, מובילים את הצופים. במהלך הסדרה אנו קופצים בין ההווה של ענת, שאט-אט מתחיל להתפרק, אל עברה הרחוק, שם נחשפים עוד ועוד פרטים על הדמויות. בנייה תסריטאית כזו מאפשרת לנהרי וברגמן להשאיר את הצופים על קצה המושב באופן כמעט תמידי, שהרי בכל רגע אנו מחכים לגלות מה יעלה בגורלם של ענת וולנטין, או מחכים לפרט חדש מהעבר שיצוץ ויאיר את הדמויות באופן שונה ומפתיע.

אך לקבוע שהסדרה נשארת בגבולות המתח בלבד יהיה מטעה. "רק להיום" חושפת כנות רגשית עצומה, שנובעת מהחיבור של ברגמן עם רעיון התא המשפחתי והבית המתפרק, שעובר כחוט השני בכל יצירותיו החל מ"כנפיים שבורות". דרך שימוש יפהפה בעדשות עם צמצם פתוח ומיקום שחקנים בקרבת המצלמה, ברגמן מערב בסדרה אלמנטים של חלום וזיכרון, יחד עם תחושת מציאותיות אינטנסיבית וכמעט מעיקה. וכך, ברגמן ממקם אותנו בנעליים של הדמויות שלו, שנעות ללא הרף, בין הזיכרון וההווה.

בנוסף לכך, ברגמן בחר לצבוע את כל השוטים בסדרה בצבע אפרפר עדין שמעניק לה תחושה קלה של מלנכוליה, שמוסיפה רבות לעולם הרגשי של הדמויות. לא פחות מהעבודה הקולנועית, ברור מאוד מצפייה שברגמן השקיע זמן רב במחקר נושא הסדרה שלו. אינספור אביזרים ופרטים ויזואליים בהוסטל ובבית של ענת חוברים יחד ליצירת תחושת אמינות, שחשובה מאוד ביצירות מהסוג הזה, שחושפות אותנו לעולם שבדרך כלל אין לנו מגע איתו. כל אלה מראים שברגמן השקיע הרבה מעצמו ביצירה, ויצירות כאלה הן אלו שהכי כיף להתמסר אליהן.

אך הסדרה אינה ללא רבב. לא אפרט יותר מדי, מחשש לספוילרים, אך אציין שהסדרה הולכת לעיתים על הפתרון הקל, ומתפשרת על קלישאות ורגעים צפויים. אני לא אוהב לבקר יצירות דרמטיות על פי הפרמיס שלהן, אך הפרמיס כאן הוא באמת בעייתי: כמה פעמים שמענו כבר את הסיפור על אישה (או איש) שמאהב מעברה צץ פתאום וגורם לה לפקפק ברגשותיה ושאיפותיה? יותר מדי. אבל אל תטעו, "רק להיום" היא תוספת לרשימה הארוכה של הסדרות הנפלאות שהקהל הישראלי מתברך בהן בשנים האחרונות. על אף המגרעות, זו סדרה מרגשת ומותחת גם יחד, שמתברכת בכישרון הקולנועי הנדיר של ניר ברגמן.