שעת נעילה: ביקורת פרק הפתיחה

השנה היא שנת 73, השעה 14:00, יום כיפור. למרות ההתרעות והרמזים הרבים שמצביעים על כך שמלחמה עומדת לפרוץ, בדרגים הגבוהים ישנה התעלמות מוחלטת מהמצב ומהמלחמה ההרסנית שתשנה את פניה של מדינת ישראל לנצח. נריץ כמה שנים קדימה, השנה היא שנת 2020 ו"כאן" מוציאים את דרמת המלחמה שלהם באורך עשרה פרקים, שעוסקת באותם הימים. האתגר פה הוא גדול כי הרי כולנו יודעים כיצד זה התחיל ואיך זה נגמר, אבל עדיין צריך ליצור סדרה שבנויה היטב ברמה שלא באמת משנה לנו העובדה שאנחנו יודעים מה יהיה הסוף אלא נשקע בעלילה הסוחפת.

"כאן" ידועים בהפקות האיכותיות שלהם, הן מבחינת התוכן והן מבחינת הביצועים ואין כל פלא שגם ב"שעת נעילה", שנמכרה לאחרונה לשירות הסטרימינג של HBO, הם הצליחו להתמודד עם האתגר שניצב בפניהם, אחרי הכל יוצרי הסדרה זו נבחרת החלומות: רון לשם ("בופור", "אופוריה"), עמית כהן ("חטופים") ודניאל אמסל שכתבו את התסריט, יחד עם הבמאי ירון זילברמן ("ימים נוראים").

[*]

עלילת הסדרה מספרת מספר סיפורים במקביל מבעד לעיני החיילים. כשהמוצב של יחידת המודיעין 8200 בחרמון נכבש בידי גדוד קומנדו סורי, נאלץ חייל ההאזנה אבינועם (שחר טבוך) שהתריע על פרוץ המלחמה אך איש לא הקשיב לו, להפוך ללוחם כדי לשרוד. יואב (אביב אלוש) הוא קצין גולני ומפקד כוח אבטחה במוצב החרמון. עם פלישת כוחות סוריה הוא מנסה למנוע את נפילתם בשבי של חיילי המודיעין המחזיקים בסודות הכמוסים ביותר של צה״ל, ומפתח חברות אמת עם אבינועם כנגד כל הסיכויים. פעילי ״הפנתרים השחורים״ משכונת מוסררה בירושלים (מאור שוויצר, עופר חיון, אימרי ביטון) נשלחים אל קרב חסר סיכוי לאחר עימות קשה עם מפקדיהם בחטיבת השריון (עומר פרלמן ועידו ברטל ).

במקביל כוכב הרדיו הבוהמיין מני בן-דרור (ליאור אשכנזי) יוצא לחפש את יוני, בנו החייל, שגדל בצרפת (לי בירן). דפנה, קצינה צעירה וחדורת מוטיבציה (ג'וי ריגר), מתעקשת להישאר בקו החזית נתונה בהפגזות למרות פקודת צה״ל לפנות פינוי מלא את כל הנשים בגולן. דפנה מנסה לאתר את אהובה הנעדר, ומתעקשת לעזור לאלה המחפשים את יקיריהם, ולהכניס סדר בכאוס. "החבר'ה שלי במלחמה. הם צריכים אותי" אומרת דמותו של שוויצר בפרק הפתיחה, והמשפט הזה מסכם בעצם את המהות ואת המורכבות שבמלחמה. זה אוסף של סיפורים שכולנו שמענו ומכירים, על מגוון הנושאים שהתירו פצע עמוק בליבה של מדינה. מהפנתרים השחורים, כישלון ההנהגה ועד ערך החברות עד הרגעים האחרונים של הלחימה. עם ישראל על כל גווניו.

בנושא הליהוק נעשתה עבודה מעולה כשכל שחקן וכל דמות מייצגים חלק אחר בפאזל החברתי של התקופה. למרות שבפרקי הפתיחה כל שחקן זוכה לדקות מסך בודדות, כקאסט שלם, הם מבצעים עבודה אמינה ביותר. שחר טבוך הצעיר משחק לעיתים באופן מוגזם, אך עושה את עבודתו בהעברת התסכול והייאוש ששרר בעם באותה העת. מאור שוויצר, למרות שמשום מה מדבר במבטא סטריאוטיפי מיותר, משחק נפלא ומעביר יחד עם ליאור אשכנזי את תחושת האופוריה והאתנחתות הקומיות בין מטחי הפגזים. עופר חיון במשחק הכי טוב וחזק שלו עד היום, אביב אלוש חוזר לשנות ה-20 שלו ועושה את זה מעולה, ג'וי ריגר עושה עבודה מדהימה כהרגלה בתפקיד דפנה, קצינה שמחליטה לשבור את תקרת הזכוכית ומצטרפת לרצף הדמויות של ריגר, שבאופן קבוע תילחם על מה שהיא מאמינה בו.

רמת ההפקה ב"שעת נעילה" מרשימה במיוחד ומשתווה להפקות הוליוודיות דוגמת "1917". עבודת הסאונד מדהימה והיפנטה אותי לחלוטין, העריכה מעולה, עם דגש על עריכת צבע ברמה מקצועית ומדויקת ביותר וארט שמראה על עבודת תחקיר נרחבת ומעמיקה. לאחר צפייה רצופה בשני הפרקים הראשונים במשך כשעה ועשרים, הבטתי בעצמי דרך ההשתקפות במסך ונותרתי עם לב שבור שדופק בקצב מהיר ומבט המום שרעב לעוד. אין ספק ש"כאן" עשו זאת בענק ובחורף הקרוב נחזור כולנו יחד לרגעים הקשים של שנת 73' בהפקה הכי טובה שיצאה בישראל בשנים האחרונות.